^ 1 במדבר י, יא.
^ 2 מצוה ש"ו.
^ 3 פסחים קט"ז ע"א.
^ 4 הלכות יסודי התורה פרק ח, הלכה א.
^ 5 מנחות ס"ה ע"ב.
^ 6 סימן תפ"ט סעיף קטן ה'.
^ 7 ברכות מ"ט ע"א.
^ 8 מסכת ראש השנה, תחילת פרק ג'.
^ 9 יש להעיר כי גם בדיני ממונות יש פעמים שבית הדין עצמו יוצר את החיוב, כמו בדיני קנסות. אפילו אדם ישר אינו צריך לשלם קנס שמטילה התורה, כמו תשלומי כפל, אם לא נפסק שחייב. ההבחנה בין קנס לממון הוא כדברי המשנה 'כל המשלם כמו שהזיק ממון, לא כמו שהזיק הרי זה קנס'. ושלשה אופנים לתשלום שאינו כמו הנזק: תשלום יותר משיעור הנזק, כמו תשלומי כפל, תשלום הפחות משיעור הנזק, כמו חצי נזק (לאחת השיטות בגמרא), או סכום קבוע, כמו מאה כסף למוציא שם רע. מהו ההיגיון בכלל זה? אם אדם משלם את שיעור ההיזק הרי זה מראה שהתשלום לא בתורת עונש אלא בתור תיקון לנזק, ותפקידו של בית הדין הוא רק לברר את האמת. קנס הוא עונש, ולכן אין הוא תלוי בשיעור הנזק. כיון שקנס הוא עונש, אין הוא חל מעצמו אלא בית הדין הם המענישים, כדברי התורה "לא ימות... עד עמדו לפני העדה למשפט". נפק"מ נוספת להבחנה זה מצויה בדברי הגמרא במכות ה ע"א ביחס לעדים זוממים, שאם העידו עדים על אדם שהזיק ובאו עדים אחרים ואמרו – אמנם אדם זה הזיק אך ביום אחר, ולא יתכן שהזיק ביום שאמרתם שהרי עימנו הייתם באותו יום – העדים הזוממים פטורים, כי בלאו הכי הנדון חייב לשלם ולא רצו להפסידו ממון שאינו חייב בו; לעומת זאת אם העדים הזוממים העידו על חיוב קנס, אפילו האמת כדבריהם שאדם זה עבר את העבירה אך ביום אחר – העדים הזוממים חייבים, כיון שבשעת העדות הנדון לא היה חייב מאומה, שהרי בית הדין עדיין לא חייבו.
^ 10 ספר המצוות, מצות עשה קע"ג.
^ 11 פירוש המשניות לסנהדרין בפרק ראשון, משנה תורה הלכות סנהדרין פרק ד' הלכה י"א.
^ 12 משום כך שאלת החת"ס, מדוע עושים 'יום טוב שני של גלויות' בשבועות? בכל המועדות תוקנה תקנה זו מחשש ששלוחי בית הדין לא יספיקו להגיע ולהודיע אם החודש הקודם היה מעובר, אך בשבועות כלל לא זקוקים לדעת מתי היה קידוש החודש! ועונה החת"ס שחכמים לא חילקו בתקנתם, שאם יאמרו ששבועות יוצא דופן אנשים לא יבינו מהו טעם ההבדל ויבואו לזלזל גם בשאר המועדים. מתוך תירוצו זה מחדש החת"ס הלכה: הלכה היא שאסור לעשר במועד. אולם הגמרא אומרת שבשני ימים טובים של גלויות אפשר לעשר בשניהם ע"י תנאי, שיאמר בכל אחד מהם – אם היום זהו המועד האמיתי הרי אין משמעות לעישור, ואם היום אינו המועד האמיתי – הרי זה מעושר (דין זה מובא בשו"ע ביחס לעירוב חצירות. ביו"ט א"א להניח, ואם חל היו"ט בימים חמישי וששי עושה כנ"ל ויכול לטלטל בשבת). הרמב"ם מחדש שמשנה זו היא רק בזמן שקידשו על פי הראיה שאז היה אכן ספק, אך כיום חכמים תקנו יו"ט שני של גלויות למרות שאין כל ספק מתי היה ראש חודש, שמא יחזור הדבר לקלקולו, ונמצא שזוהי תקנה עצמאית של חז"ל וא"כ בשני הימים אסור לעשר. ולפי חידושו של החת"ס, הרי שבשבועות גם בזמן שקידשו ע"פ הראיה לא היה ניתן לעשר באופן זה, שגם יו"ט שני של גלויות הוא תקנה עצמאית ולא מכח הספק.
אמנם, הראב"ד חולק על עצם חידושו של הרמב"ם, שהרי טעם התקנה הוא מנהג אבותינו בידינו, וכיצד יתכן שאנו נחמיר יותר מאבותינו? לרמב"ם כנראה לא הפריעה שאלה זו, וכיון שחכמים תקנו יו"ט באופן ודאי שוב לא שייך לעשר ממה נפשך.
^ 13 הלכות שמיטה ויובל פרק י, הלכה ה.
^ 14 ברכות ל ע"ב.