יום הכיפורים של חודש חשוון

למרות מה שחשבתם, מסתבר שיש חגים גם בחודש חשוון. יהודי אתיופיה חוגגים מדי שנה את חג הסיגד, שחל בכ"ט חשוון- 50 יום לאחר יוה"כ, בתור יום הציפייה לארץ ישראל.


מקור החג הוא כמובן באתיופיה, שם נהגו להתאסף על ראש הר גבוה בשביל להתפלל ולכסוף לעלייה לארץ ישראל ולירושלים. שם החג, "סיגד", מרמז על אופיו כיום של סגידה לאל ויום תפילה לאומי בו מחדשים את הקשר בין העם לבוראו.


כחלק מהחג המקורי, עלו יהודי אתיופיה לראש הר גבוה תוך כדי שהם נושאים אבנים על ראשיהם כסמל להכנעה ובקשת סליחה, ועל ראש ההר צמו ונשאו תפילה לעלייה לארץ. בראש ההר, הקסים (מנהיגי הקהילה האתיופית), היו קוראים בספר התורה ("האורית") פסוקים מכוננים כגון פסוקים ממעמד הר סיני ומעמד הברכות והקללות וכן פסוקים מספר נחמיה על חידוש הברית בין ה' לעם ישראל.

קריאת פסוקים אלו אינה מקרית, מכיוון שחג הסיגד למעשה מבוסס על המעמד המוזכר בתנ"ך בו נחמיה אסף את העם לראש ההר על מנת לצום, לחזור בתשובה ולהתפלל. בנוסף, גם העלייה להר נועדה לסמל לעם את העלייה להר סיני ואת קבלת התורה.

בסיום קריאת האורית היו בני הקהילה פורשים ידיים כלפי מעלה בתור אות לקבלת עול מלכות שמיים ומריעים בחצוצרות בתפילה לחגוג "שנה הבאה בירושלים". בדומה למעמד שערך נחמיה לעם ששבו לציון, גם בחג הסיגד נהגו להתפלל ולהכריז על הנאמנות שלהם למצוות התורה. בירידה מההר, היו יורדים בשירה וריקודים ושם אוכלים סעודת מצווה הכוללת את ה"דאבי"- לחם מיוחד שסימל את לחם הפנים של בית המקדש.

בימינו, החג השתנה מעט וכיום מתקיימת האסיפה הכללית בארמון הנציב בעלייה להר מול הר הבית. ההמונים עדיין עולים בליווי ספרי תורה וקסים, ומתפללים תפילות המוניות לבושים בביגוד המסורתי. בסמוך למתחם התפילה קיימים דוכנים המוכרים את לחם הדאבי המפורסם ואחרי התפילה יורדים כל המשתתפים אל הכותל המערבי בשירה וריקודים.

כיום, החג יצא מגבולות העדה האתיופית ואף מוכר באופן רשמי על ידי מדינת ישראל כיום בו אפשר ניתן לקחת חופש בשביל להצטרף לתפילות חג הסיגד.