א. מדוע חוגגים את יום ירושלים? אשמח לדעת תורה בעניין. ב. האם יש לומר הלל ביום זה בברכה?

שלום וברכה, א. ביום ירושלים אנו מודים לה' ושמחים על כך שה' הושיע אותנו מסכנה גדולה. אויבינו איימו להשמיד אותנו וזכינו בע"ה לניצחון גדול על אויבינו בניסים גדולים. זכינו שבמלחמת ששת הימים שוחררו ב"ה כל המקומות הקדושים ביהודה ושומרון ובראשם ירושלים ומקום המקדש, ועימם חצי האי סיני והגולן. נס הניצחון במלחמת ששת הימים היה כל כך גדול עד שאפילו מחוסרי אמונה אינם יכולים להכחיש שמאת ה' היתה זאת (הגר"מ פיינשטיין בספרו דרש משה, פרשת עקב). משום כך תיקנו הרבנות הראשית וגדולי ישראל לומר הלל ביום ירושלים ולקיים סעודה חגיגית בבתים במשתה ויום טוב. הרבנות הראשית תיקנו את יום השמחה וההודיה ביום כ"ח באייר שבו שחררו את ירושלים ומקום המקדש. ב. כתב הרב יעקב אריאל שביום ירושלים יש לומר הלל בברכה שכך תיקנו הרבנות הראשית מקדמת דנא. וכן היתה דעת הגר"ש ישראלי זצ"ל, וכן דעת רבים מגדולי הדור וכך המנהג (מקראי קודש לרב הררי יג ו). אמנם יש אומרים שיש לומר הלל בלי ברכה וכך היתה דעת מרן הגר"א שפירא זצ"ל (שם). לכן הנכון הוא להעמיד שליח ציבור שיברך ויוציא ידי חובה את כל מי שמסתפק אם לברך. מקורות והרחבה: א. מבחינה הלכתית צריך לומר הלל ולעשות יום טוב ביום ירושלים שבו נושענו מצרה וסכנה וכדין יום העצמאות. רבותינו בדור הקודם למדו דין זה מהגמרא בפסחים (קיז.) ומגילה (יד:) כמבואר בקול מבשר (ח"א, סי' כא) ועוד פוסקים. ראה מקראי קודש (פרק יג, ה' ה-ו), ובספר 'המחזיר שכינתו לציון' (ח"א שער ראשון) לידידי הרב שי הירש הביא מאמרים מגדולי הדור הקודם שכתבו לבסס את החיוב לקבוע יום טוב ולומר הלל ביום ירושלים מבחינה הלכתית. משמעות ימים אלו מבחינת תהליך הגאולה: חלק משמעותי מהדיון ההלכתי לגבי קביעת מעמד יום העצמאות ויום ירושלים הוא היחס לימים אלו מבחינה משמעות הימים והנסים שנעשו בהם, מעבר לכך שהם הודאה על הצלה ממוות לחיים. אכן באמת יש לימים אלו משמעות גדולה מבחינה מהותית בתהליך גאולת ישראל. יום העצמאות הוא הבסיס והיסוד למלכות ישראל בארץ ישראל לאחר כאלפיים שנות גלות. יום ירושלים יש בו חשיבות משני היבטים: היבט ראשון - חיזוק הקומה הראשונה של שלטון עם ישראל בארץ ישראל. היבט שני - עליית קומה נוספת בגאולת ישראל. נפרט: חיזוק הקומה הראשונה - במלחמת ששת הימים הניצחון היה גדול ופלאי והרגישו כולם שיד ה' היא העושה ומכוונת את כל המהלך של הקמת המדינה ושיבת ציון. עד אז היה ניתן לחשוב שאולי כחם וגבורתם של בוני הארץ בלבד הם אלו שבונים את הארץ ומיישבים אותה, וממילא היה ניתן לחשוב שיציבות המדינה היא רעועה ועמידתה תלויה ביסודות מפוקפקים ורעועים. לאחר מלחמת ששת הימים ברור לכולם שהבניין הלאומי בארץ ישראל הוא מכוון ומושגח על ידי הקב"ה וממילא הבניין הלאומי ימשיך להתחזק ולהתפתח בע"ה. כעין זה כתב המהר"ל (חידושי אגדות שבת, כא:, ד"ה כשנכנסו יונים להיכל) בעניין נס חנוכה. על ידי נס פך השמן היה ניכר שניצחון המלחמה היה על ידי נס השם יתברך ולא מכוחם וגבורתם של חיילי המכבים. על פי זה היה מקום לאחד את היום הודיה ושמחה של יום העצמאות ויום ירושלים ליום אחד. אכן היו רבנים שרצו לעשות כך, כפי שניתן לראות בפרוטוקולים של מועצת הרבנות הראשית שדנו בדבר כחצי שנה לאחר מלחמת ששת הימים. בהקשר זה יש לציין שהיו גדולים שסברו שלאחר מלחמת ששת הימים נכון לברך על ההלל ביום העצמאות (ראה המחזיר שכינתו לציון ח"ג עמ' 379). אולם ישנו היבט שני – מלחמת ששת הימים היא קומה נוספת בגאולת ישראל. ניצחון מלחמת ששת הימים לא רק נתן תוקף וחשיבות ליום העצמאות אלא ניתן לומר שיש בה קומה נוספת בגאולת ישראל. זכינו לשחרר שטחים רבים בארצנו הקדושה כולל מקומות קדושים ובראשם ירושלים ומקום המקדש. ניתן לומר שיום ירושלים יש בו תוספת קומה של בסיס לקדושה בגאולת ישראל. מו"ר הגר"ש ישראלי זצ"ל הגדיר זאת בדרשותיו כך (מובא בספר 'זה היום עשה ה'" : ( יום העצמאות היא יום של חירות ויום ירושלים יום של חרות" (חרות על הלוחות – כלומר תורה). נראה שמשום כך רבותינו ראו לנכון לקבוע את יום ההודיה דווקא ביום כ"ח באייר שבו שחררו את ירושלים הקדושה, ולא קבעו ביום אחר, כגון סוף המלחמה וכדומה (ראה בעניין זה בפרוטוקלים של הרבנות הראשית הנ"ל, ובספר זה היום עשה ה' עמ' קכד). שמחתי לראות שכעין זה כתב הג"ר חיים דוד הלוי (המחזיר שכינתו לציון עמ' 98), שימים אלו אינם רק הצלה ממוות לחיים גרידא (שאז לא היה ראוי לקבוע אמירת הלל בברכה) אלא הם אתחלתא דגאולה והצלה משיעבוד לגאולה. ימים אלו הם נקודת מפנה בדרך לגאולה השלימה, בנין בית המקדש והופעת משיח בן דוד, ועל כן נכון להתקין עליהם ברכה על אמירת הלל לפניה ולאחריה. ע"ש בדבריו הנפלאים. ב. נזכיר כאן מעשה רב שהובא בספר מקראי קודש לרב הררי (פרק יג, הע' טו) בעניין זה: "בישיבת מרכז הרב נוהגים גם כיום לברך על אמירת ההלל ביום ירושלים בשחרית. אמנם באחת השנים הראשונות לאחר מלחמת ששת הימים, בתפילת שחרית זו, היו כמה רבנים ב"מזרח" (סמוך לחזן). משגמרו את חזרת הש"ץ, החל החזן, עפ"י הוראת אחד הרבנים, לומר את ההלל. אלא שבמקום להתחיל בברכת ההלל, הוא החל מיד באמירת המזמור הראשון, וזאת עפ"י הוראת אחד הרבנים. מיד נעור הגר"ש ישראלי זצ"ל מחוצנו, דפק בחוזקה על הסטנדר שלו, וקרא בקול: "אני מוחה! אני מוחה! צריך לברך על ההלל ביום ירושלים"! ואכן מיד חזר בו שליח הציבור, והחל לסלסל בקול רם את ברכת "אשר קידשנו במצוותיו, וציוונו לקרוא את ההלל", כשכל הקהל בעיקבותיו, גם הם מברכים את ברכת ההלל בשמחה ובטוב לבב. עד כאן כפי שסיפר לי הרה"ג אביהו שוורץ שליט"א, שהיה נוכח באותו מעמד. ואכן עד היום, גם לאחר פטירת הגר"ש ישראלי זצ"ל, וגם לאחר פטירת הגר"א שפירא זצ"ל (ששניהם היו ראשי הישיבה), ממשיכים בישיבת מרכז הרב ביום ירושלים בתפילת שחרית לומר את ההלל בברכה, לפני הלל ולאחריו. וכן נקבע מנהג זה לדורי דורות". עכ"ד המקראי קודש. בברכה