האם חתן בשנה הראשונה לנישואיו חייב לישון בסוכה? אם לא, האם יש איסור לישון? עניין כלשהו?

שלום וברכה! אין הבדל חותך בעניין זה בין השנה הראשונה לנישואין לבין שאר השנים. באופן כללי, הדין העיקרי הוא שיש לישון בסוכה, והטוב ביותר הוא ששני בני הזוג יישנו יחד בסוכה. כאשר לא ניתן לישון בסוכה יחד, הרי עיקר הדין הוא שהבעל יישן בסוכה, למרות שאשתו ישנה בבית. אולם אם בני הזוג חשים קושי משמעותי במצב זה של שינה בנפרד, הרי הבעל פטור משינה בסוכה ורשאי לישון בבית. דין זה נכון בין בשנה הראשונה ובין בהמשך חיי הזוג. מציאותית, ייתכן שבשנה הראשונה בני הזוג עשויים יותר להרגיש קושי גדול בשינה בנפרד, ואם אכן זה המצב יש להתחשב בצורך זה ולישון בבית. גם מי שנוהג לישון בבית מסיבה זו שקשה לו ולאשתו לישון בנפרד, נראה שיש לנהוג כך דוקא בשנת הלילה, ואילו במנוחת צהריים וכדומה יש לישון בסוכה. הרחבה ומקורות: מעיקר הדין, השינה בסוכה היא חובה לא פחות מן האכילה, ויש בה אף חומרה יותר מבאכילה, שאפילו שנת עראי יש לישון בסוכה ולא מחוץ לה (עיין שולחן ערוך תרל"ט, ב). אף על פי כן, כבר בתקופת הראשונים היו רבים שלא ישנו בסוכה, בעיקר בארצות אשכנז. יש מן הפוסקים ששללו נוהג זה (עיין למשל מחזור ויטרי סימן שנ"ט), ולעומתם יש שלימדו עליו זכות בנימוקים שונים (עיין למשל ראב"ן הל' סוכה; מרדכי סוכה רמז תשמ"א; מאירי סוכה כ"ו א, ד"ה "שומרי העיר"). רבים מן הנימוקים הללו שייכים למציאות של הגלות ובפרט למציאות של ארצות אירופה, כגון שהסיבה היא בגלל מזג האוויר הקר או בגלל התנכלויות של השכנים הגויים. נימוקים אלה ב"ה אינם שייכים בדרך כלל אצלנו בארץ ישראל. אולם הרמ"א (הגהת הרמ"א לשו"ע תרל"ט, ב) העלה נימוק אחר לפטור מן השינה בסוכה: הישיבה בסוכה צריכה להיות כמו ישיבת האדם בביתו, "תשבו כעין תדורו", והדרך הרגילה היא שאדם ישן ביחד עם אשתו. משום כך, אם המציאות היא שאדם אינו יכול לישון בסוכה יחד עם אשתו, אין הוא חייב לישון בסוכה. לדעתו, זו היא הסיבה שבגללו הקלו רבים לישון בבית, משום שבזמנם הסוכות היו משותפות למספר משפחות יחד ולא ניתן היה לישון בסוכה ביחד עם אשתו. ביתר הרחבה כותב הרמ"א את הדברים בספרו דרכי משה (תרל"ט, ג). שם הוא מביא מקורות מן הגמרא לכך ש"כעין תדורו" משמעו שהשינה בסוכה צריכה להיות באופן של איש ואשתו יחד, אם כי הוא מסייג שאין אלו ראיות מוחלטות. ואכן כמה מן האחרונים דחו מקורות אלה, ונקטו שאין גדר עקרוני כזה, ואדם צריך לישון בסוכה גם אם אשתו אינה יכולה לישון עמו (עיין למשל ביאור הגר"א תרל"ט ב, ד"ה "ול"נ משום"; ערוך השולחן תרל"ט, יא-יב; משנה ברורה תרל"ט, יח). נימוק שונה מעט מופיע בדרכי משה שם, והוא, שהאם האדם נאלץ לישון בנפרד מאשתו הרי הוא עשוי להצטער מכך, ומצטער פטור מן הסוכה. נימוק זה מופיע גם במגן אברהם (תרל"ט, ח). גדר זה של "מצטער" הוא מוסכם כמובן, ומופיע בדינים רבים בעניין ישיבה בסוכה. אולם אותם אחרונים שחלקו על הרמ"א ופסקו שיש לישון בסוכה, סברו שגדר "מצטער" שייך רק כאשר בני הזוג מעוניינים לקיים חיי אישות ואינם יכולים לעשות זאת בסוכה, שאז באמת הבעל יכול להיות עם אשתו בבית ולהישאר לישון שם, אולם בשאר הלילות אין הוא נחשב כמצטער ועליו לישון בסוכה (עיין משנה ברורה שם, וערוך השולחן שם). בדרכי משה, לעומת זאת, רואים שעצם השינה בנפרד עשויה להיחשב כ"מצטער", גם כאשר בני הזוג אינם מתכוונים להתייחד, ואפילו בזמן שהם אסורים. לפי הגדרה זו, הרי זה פוטר מלישון בסוכה בכל הלילות. אולם בלשונו של הרמ"א ניתן לראות שעניין זה של "מצטער" אינו מוחלט, אלא תלוי בנסיבות, שלעיתים השינה בנפרד מביאה לצער משמעותי ולעיתים לא, והדבר משתנה מזוג לזוג וממצב למצב. נראה שבזמננו יש יותר מקום לסברה זו של הרמ"א, שכן בזמננו יותר מבעבר אנשים רגילים לישון ביחד איש ואשתו. בעבר, אנשים רבים עבדו מחוץ לבית והגיעו לביתם רק לשבת וכדומה, בעוד שכיום רוב מוחלט של האנשים חוזרים לביתם בכל ערב. כמו כן, גם כאשר אנשים ישנו בביתם, היו מצבים שכל בני המשפחה ישנו יחד מחמת הצפיפות והיעדר מיטות (עיין למשל ברכות כ"ד א; פסחים קי"ב ב), כך שבשינה באותו חדר לא היתה תחושה של קשר זוגי בין האיש לאשתו. יתרה מזו, אנו מוצאים שלעיתים בעל ואשתו ישנו בחדרים נפרדים (עיין למשל שו"ע רס"ג, ו; מגן אברהם ר"מ, כז), דהיינו שאנשים לא הרגישו צורך לישון ביחד בכל לילה. כיום המציאות בעניין זה היא שונה. הנורמה היא שאיש ואשתו ישנים יחד בפרטיות בכל הלילות, ואנשים עושים לשם כך מאמץ, כגון לחזור ממקום מרוחק רק כדי לישון בבית לילה אחד. לפיכך, מסתבר שכיום יש יותר מקום לסברה זו של "מצטער", וניתן לסמוך עליה אם בני הזוג מרגישים קושי בשינה בנפרד. יחד עם זאת, כל עוד אין בדבר קושי מיוחד, נראה שראוי לנקוט כעיקר הדין ולישון בסוכה, אף שיש בכך וויתור מסויים על תחושת השהות ביחד (ועיין גם פניני הלכה סוכות, ג', יא). לגבי זוג בשנה הראשונה: יש מן הראשונים והפוסקים שכתבו שבשנה הראשונה לנישואים אין לחתן לצאת מביתו לנסיעות ממושכות וכדומה (עיין למשל ספר המצוות לרמב"ם, עשה רע"ד, לא תעשה שי"א; ספר החינוך תקפ"א-תקפ"ב; חכמת אדם קכ"ט, יט; קיצור שו"ע קמ"ט, יג). לעומת זאת, יש שפירשו שהאיסור הוא דוקא לציבור, שחתן בשנה הראשונה לנישואין אין לגייס אותו לצבא (למלחמת הרשות), אך אין בכך הוראה לחתן עצמו ואין עליו חיוב לשהות בביתו כל השנה (עיין לשון הסמ"ג, עשין קכ"א ולאווין ר"ל; חתם סופר חלק ד' סימן קנ"ה). אך גם לדעה הראשונה, אין חיוב לישון בכל לילה יחד עם אשתו, אלא רק שלא לצאת לזמן ממושך מחוץ לעיר (עיין בלשון הפוסקים הנ"ל). ממילא, השינה בסוכה אינה מבטלת מצוה זו, שהרי בשאר היום החתן נמצא עם אשתו. כאמור, מבחינה מציאותית ייתכן שבתקופה זו בני הזוג ירגישו יותר קושי בשינה בנפרד, ואם אכן זה המצב מסתבר להגדיר זאת כ"מצטער" ולפטור את הבעל משינה בסוכה, אך אין זה פטור גורף לכל חתן בשנה הראשונה, וכל זוג ישקלו לפי מצבם. (דיונים בעניין זה עיין גם: שו"ת דברי יציב חלק או"ח סימן רע"ד; כתב עת "בית הלל" גליונות כ', כ"א; פניני הלכה סוכות - הרחבות, פרק ג', י"א, ג.) לגבי מנוחת צהריים: כפי שראינו, הטעם העיקרי שניתן לסמוך עליו לפטור אדם נשוי משינה בסוכה הוא העניין של "מצטער". אולם נראה שעניין זה שייך דוקא בשנת הלילה, שבה מקפידים בדרך כלל בני הזוג לישון יחד. בעוד שבמנוחת צהריים, פעמים רבות רק אחד מבני הזוג הולך לנוח והשני לא, או שהולכים לנוח בזמנים שונים, או שאחד מבני הזוג נח בחדר אחר ולא בחדר השינה הקבוע. ממילא, אין חריגה מן הנורמה בכך שהבעל נח בסוכה בנפרד מאשתו, ואין סיבה לפטור אותו מחובת השינה בסוכה (אלא אם כן יש גורמים אחרים שמפריעים לישון בסוכה בשעה זו, כמו חום או רעש). (בעניין זה עיין גם ספר יסוד ושורש העבודה, שער האיתון פרק י"ב.)