בתפילת הנעילה אצלנו בבית הכנסת הגיעה זמן צאת הכוכבים לפני שהכהנים הספיקו לעלות לדוכן. התרעתי בפני הגבאים שאסור לברך ברכת כהנים בזמן הזה... אך זה לא עזר ובירכו... (זה מה שקורה שזקנים נוהגים לעשות מה שסבא ואבא עשו מבלי לפתוח ספר הלכות) לפני שהתחילו לברך יצאתי החוצה... לא רציתי לתת יד לנעשה וגם חשבתי שאולי זו ברכה לבטלה ואסור לענות אמן... האם נהגתי כהלכה או שהייתי צריך להישאר ולענות אמן או להישאר ולא לענות אמן?

לשואל, שלום וברכה! 1. שתי הערות מקדימות: א. כדאי למנות רב לבית הכנסת ועל פיו ישק דבר, גם כדי שינהגו כהלכה וגם כדי למנוע ויכוחים ומחלוקות. כמובן, אם כבר ישנו מרא דאתרא הרי הוא הפוסק הבלעדי, ואם הוראתו לא מובנת לך אפשר לגשת ולשאול לנימוקיו אבל לא להביע מחאה בדרך זו או אחרת. בפרט לגבי ברכת כהנים, שמברכים את הקהל "וישם לך שלום", צריך להתאמץ למנוע כל מחלוקת. ב. להערתך על סתירות שקיימות לעיתים בין ספרי ההלכה לבין המנהגים המקובלים, לא תמיד ידם של ספרי ההלכה על העליונה. לפעמים בספרי ההלכה כתובות הנחיות שמשקפות מנהג מסוים ויש גם מנהג מקביל שיש לו זכות קיום. זו סיבה נוספת למנות רב שמכיר את ספרי ההלכה ואת הקהילה ומנהגיה, וידע להנחות הלכה למעשה איזה מנהג לשמר ואיזה לשנות. 2. לעצם העניין, ההלכה הפשוטה היא שברכת כהנים צריכה להיות ביום ולא בלילה, דהיינו שתהיה לפני שקיעת השמש. אך הלכה זו שנויה במחלוקת ראשונים, כפי שביאר בהרחבה בשו"ת יחווה דעת ח"ו סי' מ, שיש סיעת ראשונים הסוברת שנשיאת כפיים ביום הכיפורים מותרת גם בלילה. ולפיכך הכריע להקל בבין השמשות, משום שזהו ספק ספיקא: ספק יום ספק לילה, ואפילו אם הוא לילה הרי יש שהתירו זאת גם בלילה. ולפי זה התיר לשאת כפיים עד 13.5 דקות אחרי השקיעה, שהוא שיעור "שני שליש מיל" לפי החשבון הממעיט. קרוב לכך כתב במשנה ברורה (סי' תרכג סק"ח ושער הציון סקי"א), שברוב משך בין השמשות ניתן לברך ברכת כהנים בהסתמך על הדעה שזהו יום גמור. 3. גם אם ברכת הכהנים הייתה בלילה ממש, לא היית צריך למחות באופן בוטה ולצאת מבית הכנסת. לדעת כף החיים (סי' קכט סק"ב) מי שמברך בזמן זה יש לו על מה שיסמוך, וכשיטת הראשונים הנ"ל. ואם כן, גם אם ההכרעה המקובלת אינה כדבריו, אם מישהו עושה כך לא צריך להתייחס בחומרה. 4. לגבי עניית אמן, אם הברכה הייתה בלילה ממש, הדבר תלוי במחלוקת אחרת בפוסקים והיא האם מותר לענות אמן על ברכה שיש בה ספק. בביאור הלכה (סי' רטו ס"ד ד"ה ואסור) כתב: "נראה דאם אחד נוהג כאיזה דעה, ואותה דעה לא הודחה לגמרי מן הפוסקים... אף שמן הדין אין מחוייב לענות עליה אמן, דספק אמן לקולא, מכל מקום אין איסור אם עונה עליה". וכך ביאר בהרחבה באשל אברהם מבוצ'ץ' (סי' קכד) שכתב באופן כללי וגם על מקרה הדומה לנדון שלנו: "במה שאמרו חז"ל קפידא אאמן שאחר ברכה שאינה צריכה או לבטלה ח"ו, שהיא בכלל אמן יתומה ח"ו, נראה ודאי שלפי כונת הלב הם הדברים, ורק כשכוונתו בדרך קלות הדעת, אז הוא הקפידא, מה שאין כן כשכוונתו לשם שמיים, ויש שום צד ספק, אפילו רק בצד רחוק, שאולי איננו ברכה שאינה צריכה, וכגון בחזרה דמנחה בלילה, שיש צד לומר שעל ידי המנהג אין בו חשש ברכה לבטלה. וכל שכן כשהוא ספק חשיכה, פשיטא שאין שום פתחון פה כל דהוא על זה בשום אופן, וכל שכן כשהוא בדרך תמים ומחשבתו [בשעת אמירת "אמן"] 'יהי רצון שיתפרסם כן במהרה לכל', פשיטא שאין על זה חשש". לעומת זאת הרב עובדיה (יחווה דעת ח"ד סי' לא) כתב שאין לענות אמן על ברכה שנויה במחלוקת. הרב עובדיה שם מביא מתשובת הרמב"ם (מהדו' בלאו סי' קכד): "וכל מי שעונה אמן על ברכות לבטלה, או ברכות שיש ספק בחיובן ומתירן ללא שיקול דעת, הרי הוא עתיד ליתן את הדין". אך אין הכרח שכוונת הרמב"ם גם לברכה ששנויה במחלוקת הלכתית, ואולי כוונתו רק לאדם שהחליט מעצמו בקלות דעת לברך במקרה של ספק מסוים, ובאופן זה עניית אמן היא כעין חיזוק ידי עוברי עבירה. אבל בספק הלכתי שיש בו מחלוקת בפוסקים וצדדים ממשיים לכאן ולכאן, לא על כך אמר הרמב"ם שאסור לענות אמן.