בבר מצווה, קנו לי שלא כנהוג טלית. ואני לתומי במשך 3.5 שנים שמתי על הראש את הטלית, ולא מזמן העיר לי אחד שלאשכנזים אסור לשים על הראש. אני חייב לציין, שמעולם לא העיר לי מישהו, לא הרבנים, ההורים או החברים. האם באמת לאשכנזים אסור לחלוטין, או שזה מנהג שאפשר בלי בעיה לשנות? והאם המנהג המצוי הוא הקלה או החמרה?

לשואל, שלום ומועדים לשמחה! אין בכך איסור מוחלט, אבל גם לא מדויק לכתוב כמו שכתבת "שזה מנהג שאפשר בלי בעיה לשנות". גם דבר שהוא "רק" מנהג לא משנים "בלי בעיה". למעשה, אני מציע שאם במקום מגוריך אתה נראה מוזר בהנחת הטלית על הראש עדיף שתמנע מכך (אלא אם כן אתה מרגיש שכעת זה ממש פוגע בריכוז שלך בתפילה), ואם יש עוד כמוך אתה יכול להמשיך במנהגך. הרחבה: בגמרא בקידושין כט ע"ב מסופר על שני חכמים שנפגשו ואחד מהם ראה שהשני לא פרס סודר על ראשו ושאל אותו מדוע אין סודר לראשו והשיב שהוא רווק: "מאי טעמא לא פריסת סודרא? אמר ליה: דלא נסיבנא". מכאן למד המגן אברהם (סי' ח ס"ק ג) שמי שאינו נשוי לא היה מכסה את ראשו בטלית, וגם הוכיח (מקידושין ח ע"א) שגם הנשוי לא היה מכסה את ראשו אלא אם כן היה תלמיד חכם. נראה שגם לדעתו אין זה איסור ממש, אלא שמכיוון שהיה נוהג מקובל לבדל בין נשוי למי שאינו נשוי נכון לשמור על הנוהג המקובל. במור וקציעה שם האריך להשיג על דבריו, שהגמרות בקידושין שציין להן עוסקות בפריסת הסודר, מעין מצנפת, וזה אכן היה נוהגם של תלמידי חכמים נשואים בלבד, אבל לגבי העיטוף בתפילה בטלית של מצווה אין כל הבדל בין איש לרעהו. כדבריו מוכח גם מתשובה קדומה של הגאונים (מהדו' אופק סי' כט), שם כתב אחד הגאונים שברכת "עוטר ישראל בתפארה" הייתה נהוגה רק אצל תלמידי חכמים נשואים, שנהגו לכסות את ראשם במצנפת, וציין לגמרות בקידושין הנ"ל (ובתשובה שם הזכיר הגאון את המצנפת כעניין נבדל מן הטלית, עיין שם). אמנם גם לדברי המגן אברהם יש מקור בראשונים, שכן בספר 'המנהיג' (הל' אירוסין ונישואין עמ' תקלט) ציטט מהגמרא בקידושין כט ע"ב בנוסח אחר: "מאי טעמא לא רמית חוטי [כלומר, אין לך ציצית]? אמר ליה: משום דלא נסיבנא", והסיק מכך: "למדנו כי מלפני הנשואין לא היה דרכן להתעטף בציצית". וכיוצא בזה במחצית השקל (סי' ח סק"ג) העתיק מהגמרא בקידושין "דלא כסי רישיה בטלית... משום דלא נסיבנא". ברם, הגרסה המקובלת עוסקת בסודר, כאמור, והיא מובנת יותר, שהרי מצינו שאפילו קטן מתחנך לעיטוף בטלית (סוכה מב ע"א). בכל אופן, גם אם המקור לדברי המגן אברהם מעורפל, סוף סוף דבריו התקבלו כמנהג הרווח בקרב האשכנזים, כפי שציין גם המשנה ברורה (סי' ח סק"ד). אמנם גם לדעתו אין בזה איסור, אבל מכיוון שעטיפת הראש בטלית איננה חובה, אפילו לנשוי, אלא רק בגדר דבר רצוי (סי' ח ס"ב), נהגו האשכנזים שרווקים לא עוטפים את ראשם, ובכך הראו הבדל של מעמד בין נשוי לרווק. כמובן אין איסור של ממש שרווק ייראה נשוי, אבל מאחר שנהגו להתייחס לכך כאל מעמדות שונים ולהראות את חשיבות הנישואין טוב להקפיד על כך. בדומה לכך, בקהילות שבהן מקובל שרק מי שהגיע לבר מצווה לובש עניבה ומגבעת וחליפה, אין איסור על ילדים להתלבש כך אבל גם לא נכון לשנות מוסכמה חברתית ולהיראות מוזר בלי סיבה טובה. יש הנחיה כללית שקבעו חז"ל, לא להתנהג בצורה משונה וחריגה. כך אמרו חכמינו ('מסכת דרך ארץ' פ"ד ה"ה): "לא יהא אדם ער בין הישנים, ולא ישן בין הערים, ולא בוכה בין השוחקים, ולא שוחק בין הבוכים, ולא יושב בין העומדים, ולא עומד בין היושבים... כללו של דבר, לא ישנה אדם מדעת הבריות". לכן, נראה לי שאם במקום מגוריך/לימודך המנהג מאוד מקובל שרווקים אינם עוטפים את ראשם, ומי שמתעטף בטלית לראשו זהו סימן מובהק להיותו נשוי, עדיף שלא תהיה חריג. ואם אצלכם המנהג איננו אחיד וברור, בגלל קיבוץ הגלויות שזכינו לו, אין צורך להקפיד על כך, כי כעת המנהג כבר לא משיג את מטרתו המקורית וגם החריגה מן המקובל אצל האשכנזים איננה בולטת.