יש בי צד קטן שרוצה להפסיק לחיות חיי דת. לפני שהגעתי לישיבה, כלומר לפני שנה, מאוד רציתי לממש את עצמי, הבנתי שכל חיי העולם הזה לא יביאו לי סיפוק אמיתי, בטוח שזה יהיה לזמן קצר אבל לא לעולמים, חלמתי סנוסף שני חלומות שזעזעו לי את כל עולם הערכים שלי, מה שנקרא "הארות". זה מה שמשך אותי לישיבה, ללימוד תורה והביא אותי לבסוף למחשבה שלצאת נגד כל המשפחה שלי שמעדיפה שאעשה תואר ואחיה בתור אקדמאי למשך שארית חיי, ובמקום זאת עלתה בי המחשבה להיות אברך ולחיות חיים יותר מצומצמים וקשים, אבל מצד שני יותר מספקים אידיאולוגית. כשהגעתי לישיבה כמו כל בחור בשיעור א’ טיפוסי או כמו כל אחד שמתחיל פרק חדש בחייו, חלמתי שאני "הולך לכבוש את העולם", סוף סוף מצאתי את הייעוד האמיתי שלי, זה שיביא לי סיפוק אמיתי, או לפחות מה שיָקנה לי את העולם הבא. התחלתי במרץ אדיר את חודש אלול למדתי ללא הפסקה ,הגעתי למצבים שישנתי שעתיים בלילה בגלל אהבת התורה, זה מה שקורה לכל אדם שאוהב את מה שהוא עושה וככה זה המשיך עד שבט. נהנתי מאוד מהלימוד כל שאלה שהעלתי שהיתה קשה לאחרים לענות עליה הוסיפה לי אגו, וכ"ש תשובה. ואז התחלתי לקבל מיגרנות, שנתיים לא סבלתי מהן. שבוע בישיבה לא נכנסתי כלל לשום תפילה או לבית מדרש משום שזה רק גרם למיגרנה ולתופעות לוואי שלה לעלות שוב. לכן חזרתי הביתה למשך שבועיים כדי לנוח מהישיבה, הייתי אצל רופאים ומומחים שהציעו פתרונות מסוימים שאכן יכולים לעזור. במשך השבועיים האלו לא קמתי לתפילה ולא למדתי דבר אחד במשך כל היום, ובמקום לעלות ברוחניות רק ירדתי עוד ועוד, עשיתי מעשים חמורים מאוד עם המחשב (לא נושא השיחה כרגע), צפיתי בטלוויזיה וראיתי לבד סרטים במשך כל הזמן. האמנתי בעצמי שיש לי אמונה לעמוד מול הדברים האלו, לקום מוקדם יותר מאחת עשרה כל יום ולעשות יותר למען הקב"ה מאשר להניח תפילין לשתי דקות, השתלשלות המקרים גרמה לי להבין שהאמונה שלי רק חיצונית, כלומר כל חיי הדת שלי בנויים על הארות ומיושבים טוב מאוד בשכל, ומרגע שהאמונה היא רק בשכל ולא בלב, להנאות רגעיות קל מאוד לסמא את העיניים ולמנוע לממני להבין מה באמת מתרחש באותו הרגע. לעומת זאת אמונה שנמצאת בתוך הלב, הבנה עמוקה לגבי הקשר שלי עם הקב"ה, דבר לא יכול לעמוד נגד זה, הייתי קם כל יום בגבורה והולך לבית כנסת שנמצא כרבע שעה מהבית, הייתי לומד במשך היום תורה ולא הייתי מחשב כמה למדתי היום או מה הספקתי, משום שכל הלימוד שלי אמור לגרום נחת רוח לקב"ה ולא לאף אחד אחר כולל אני, וע"י העשה טוב הייתי גם כן סר מהרע שאני יכול לגרום לעצמי ולאחרים. אין אדם שבוחר לעשות רע משום שזה רע, אלא רק משום שהוא טועה וחושב שזה טוב. הבלי העולם טובים למחצה, אפשר לקבל מהם הנאה רגעית, אבל אני מודע לזה שברגע שאני אוכל חצץ, עד כמה שהוא טעים לי באותו הרגע, סופם של השיניים להישבר, ובכל זאת אני שונה ועושה עבירות. יש בי צד ללכת לצבא ולהמשיך לאוניברסיטאות ולחיות חיים רגילים בל שום דאגה אחרת על הראש, להיות בעל בית מן השורה הראשונה. למה לחיות בשקר עם הדת כל כך? האם זה אפשרי לבנות קשר חזק עם הקב"ה כשיש כל כך הרבה דברים מסביב שמושכים אותך מזה? איך אפשר להגיע למדריגה כזו שהיא למעלה מאיפה שאני נמצא אם כל הזמן במצב שבו אני קיים אני ממשיך ליפול?

בס"ד שלום לך. קראתי את מכתבך ומאוד הבנתי אותך. חשתי את הכאב הגדול שאתה חש, את התסכול מהמקום שבו אתה נמצא, ואת הרצון העז שבך שתזכה להיות במקום אחר. ראיתי את מה שעשית, ותוך כדי המכתב חשבתי לעצמי, מתי תהיה הנפילה? מתי יהיה המשבר? שהרי מה שאתה מתאר ממש לא טבעי, ממש לא בריא וברור היה שהוא יוביל למשבר, ובהמשך המכתב סיפרת עליו, והיטבת לתאר אותו. מכיר אני את המגרנות האלו, את המשברים שהיא מובילה איתה, את התאוות שבבית, מכיר את כל הסרטים האלו. כן, אפשר להתרומם משם, אפשר להתעלות ולהגיע לדברים נפלאים. רואה אני במכתבך את ההתייחסות למקום שבו אתה נמצא ויודע באופן ברור ששם, בעולם האוניברסיטה והחיים בלי תורה לא תמצא כלום, תישאר תמיד ריק מבפנים, וכמו אנשים רבים תנסה למלא אותם בחוויות זמניות כאלו ואחריות. לא ידידי, אין לאן לברוח, וגם אין למה לברוח. המשבר הוא הפתח לבנות משהו אמיתי יותר, משהו מתוקן הרבה יותר, משהו שימלא אותך בחיים טובים, חיים של שלמות ושל אחדות בין מקצוע לבין חיי תורה, בין הקמת משפחה לתפארת לבין בניין החיים האישיים שלך, חיים שבהם תוכל גם לתרום לעם ישראל מהאוצרות שתזכה לבנות בך. אך חשוב לדעת שזו דרך, ובדרך הזו יש גם קשיים, יש גם משברים, והחזקים שורדים! כן יהיו התמודדויות, יהיו נפילות, אך האדם הגדול הוא האדם שיודע להתרומם מהנפילות האלו, ללמוד מהן ולהיבנות מהן. אשמח ללוות אותך, להדריך ולהיות לעזר בכל מה שאוכל, שתזכה להגיע באמת למקום שלך, למה שהכי טוב לך. חזור אלי עם יותר פרטים, מקום הלימוד שלך, ועוד, ואשמח לעזור אף באופן המעשי. הרגש חופשי לכתוב ולבקש שבשביל זה אני כאן. בברכה הרב יצחק גרינבלט.