דומני שזה היה רבינו שלמה גאנצפריד שכתב בקיצור שולחן ערוך שחיבר, שכשאדם מתעטש יאמר "לישועתך קויתי ה’", וזהו מנהג יפה כשלעצמו, וקישרתי את זה לדברי המדרש שאומר: "משנברא העולם ועד שבא אבינו אברהם הרבה בני אדם הגיעו שנים רבות ולא שלטה בהן זקנה ונתנה זקנה על ידו שנאמר (בראשית כד א) ואברהם זקן בא בימים. - משנברא העולם ועד שבא אבינו יעקב היו בני אדם כשמגיעים זמנם למיתה היה מתעטש ומת והיה מיתתם פתאום עד שבא אבינו יעקב וניתן חולי על ידו שנאמר (שם מה א) הנה אביך חולה". ואולם הרב יוסף חיים מבגדאד, באחד מספריו (אולי "בן איש חי", או "עוד יוסף חי") כתב: שלא יאמר אדם לאחר שמתעטש "לישועתך קויתי ה’", ולא הזכיר טעם לדבר, אולי כוונתו היתה בגלל שנתבטלה מיתה זו ע"י אבינו יעקב. האם ידוע לכם או אולי ניתקלתם אגב לימודיכם בספרים טעם טוב מזה לכוונת רבינו יוסף חיים?

לשואל שלום, ראה דברי ה"משנה ברורה" בהלכות ברכות סימן רל, ה סק"ז, ובכף החיים סימן קע, ג, מבואר שאין לנהוג כך שמא מתוך עיטושו לא יכוון כראוי באמירת השם. בברכה נאמנה