שלום כבוד הרב, ראיתי באחד האתרים אוסף ציטוטים מהמקורות שבהם ביזוי כנגד נשים. להלן חלק מהם. אשמח אם הרב יסביר את הציטוטים הבאים: 1. "היה לו לאדם הראשון שנטלו ממנו צלע אחת ונתנו לו שפחה לשמשו" 2. "מוטב שישרפו דברי התורה ובלבד שלא ילמדו בהם הנשים" 3. "אמרו רבותינו, ארבע מידות נאמרו בנשים: גרגרניות (=זוללות), צייתניות (=מצותתות), עצלניות וקנאניות (=קנאיות). ר’ יהודה בר’ נחמיה אומר: אף אוסטטניות (=רגזניות) ודברניות. ר’ לוי אומר: אף גנביות ויוצאניות" 4. "ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב לגלות ערוותה (ויקרא יח’ יט’) - והנה היא כאפעה הממית בהבטתו וכל שכן שתזיק לשוכב עמה אשר תדבק גופה ומחשבתה בו ובמחשבתו, ולכן גזר עליו הכתוב (לעיל טו’ כד’) ’ותהי נידתה עליו’, כי רעתה רוע מתדבק ... יזכיר בה לעולם טומאה, שהיא כשרץ וכאיש מצורע שטומאה להם בגופם" (לא חיפשתי את הציטוטים המקורים, אני יודעת שאלו ציטוטים חלקיים ולא מדויקים.) ניסיתי לחפש ביאורים למשפטים אלו, אך רוב המתייחסים אליהם הם כופרים המנסים להכפיש את ההלכה. אשמח לפירוש הנכון. תודה!

לשואלת, שלום וברכה! שתי הקדמות: א. באתר שממנו הבאת את הציטוטים נכתב, כמבוא ללקט הציטוטים, שאי אפשר להסיק מכבוד הנשים הנהוג בפועל במשפחות של רבנים על עמדת ההלכה, שמפלה את הנשים לרעה ומבזה אותן. לדעתי זוהי דמגוגיה. אי אפשר לנתק בין מציאות החיים בפועל בבתי הרבנים לבין המקורות שמהם הרבנים יונקים. ההתנהגות ביום יום היא מה שעם ישראל, ובפרט תלמידי חכמים, מבינים כרוח התורה. המשפחה היהודית הייתה בכל הדורות מופת לחוסן וכבוד. מכאן שזוהי הרוח הכללית שנושבת מן התורה, למרות כל המקורות הבעייתיים. ב. יש הבדל גדול בסגנון הדיבור בין הלכה לאגדה. ההלכה מציבה נורמה מקיפה ומחייבת ולכן היא גם מנוסחת בלשון מדויקת. האגדה באה לבטא רעיונות, להדגיש נקודה מסוימת, ולכן לשונה פעמים רבות אינה מדויקת והיא מקצינה את הסגנון במכוון כדי להעצים את המסר. הדבר דומה להבדל שבין ניסוח מוקפד של חוזה לבין ניסוח של נאום. אביא לדוגמה מאמר חז"ל מפתיע: "כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש - אינו תלמיד חכם" (בבלי, יומא כג ע"א). הייתכן? התורה אומרת "לא תיקום ולא תיטור", וחז"ל אומרים שדווקא תלמיד חכם צריך לנקום ולנטור כנחש, ואם לא נהג כך אינו תלמיד חכם! זו לא אמירה הלכתית, ולכן לא הובאה ברמב"ם ובשולחן ערוך כהלכה. זו אמירה שבאה להעביר מסר שתלמיד חכם לא צריך לסלוח תמיד לכל מי שפוגע בו (הרחבה במאירי שם, שהדגיש שהתלמיד חכם לא ינקום בעצמו אלא לכל היותר ישמור את הדבר בלבו עד שהקב"ה כבר יעניש את ההוא שפגע בו). ו"אינו תלמיד חכם" פירוש: "אין מידתו כמידת תלמיד חכם, שראוי לו ליקר תורתו" (מאירי). הוי אומר, ביטאו כאן רעיון בחריפות רבה, ולא התכוונו כלל שניקח את המשפט כפשוטו. או, למשל: "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים" (בבלי, ברכות נג ע"ב). עד כדי כך? האם הלבנת פנים היא ממש מהעבירות ש"יהרג ואל יעבור", כמו עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים? כתב על כך המאירי: "לעולם יזהר אדם שלא ילבין פני חברו ברבים. דרך צחות אמרו נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים". "דרך צחות" פירושו: לשון מליצית. כלומר, חז"ל רצו לחדד את המסר, עד כמה זה חמור להלבין פנים, ולכן אמרו שעדיף כביכול אפילו ליפול לכבשן האש מאשר לעשות זאת. אם מישהו ישאל על כך הלכה למעשה, יגידו לו: "מה פתאום, פיקוח נפש יותר חמור". דוגמה שלישית: הגמרא אומרת שעדיף לעבוד עם מעסיק גוי מאשר עם מעסיק תלמיד חכם (שבת יא ע"א: "תחת נכרי... ולא תחת תלמיד חכם"). המאירי שם מגדיר גם את הביטוי הזה כ"דרך צחות" שבאה להדגיש שחשוב להיזהר מלגרום עגמת נפש לתלמיד חכם אם העובד לא יבצע את תפקידו כהלכה. דוגמה רביעית: צרור הכללות שמופיעות בגמרא בסנהדרין צב ע"א: "אמר רבי אלעזר: כל אדם שיש בו דעה לסוף מתעשר, שנאמר ובדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים... כל אדם שאין בו דעה - לסוף גולה, שנאמר לכן גלה עמי מבלי דעת... כל בית שאין דברי תורה נשמעים בו בלילה - אש אוכלתו... כל שאינו מהנה תלמידי חכמים מנכסיו - אינו רואה סימן ברכה לעולם". ברור שהכללות אלו אינן מדויקות, לטוב ולמוטב, והגמרא באה להצביע על קשר פנימי שראוי שיהיה בין עניין זה לחברו. לכן, בקריאת דברי אגדה לא צריך להיתפס למילים כמשמען אלא צריך להבין מה הרעיון הפנימי שבאו להביע כאן. מה שקבעו חכמינו להלכה לגבי היחס לנשים הוא מה שכתב הרמב"ם (הלכות אישות פרק טו הלכה יט): "ציוו חכמים שיהיה אדם מכבד את אשתו יתר מגופו ואוהבה כגופו". כלומר, יאהב אותה כמו שהוא אוהב את עצמו אבל למעשה בפועל יכבד אותה יותר ממה שהוא מכבד את עצמו. הדברים כתובים בגמרא במפורש (יבמות סב ע"ב, סנהדרין עו ע"ב). קביעה הלכתית זו שמה בצל את כל המקורות האגדיים שמהם משתמעת התייחסות שלילית או מבזה, ומבהירה היטב שאת המקורות הללו יש להבין כאמירה מקומית שבאה להאיר נקודה מסוימת ולא באה להתוות את היחס הכללי לנשים. מכאן ננסה להבין את המקורות: 1. "היה לו לאדם הראשון שנטלו ממנו צלע אחת ונתנו לו שפחה לשמשו" מקור זה הוצא מהקשרו. הבה נלמד אותו: תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף לט עמוד א אמר ליה קיסר לרבן גמליאל: אלהיכם גנב הוא, דכתיב ויפל ה' אלהים תרדמה על האדם ויישן. אמרה ליה ברתיה: שבקיה, דאנא מהדרנא ליה. אמרה ליה: תנו לי דוכוס אחד. - אמר לה: למה ליך? - ליסטין באו עלינו הלילה, ונטלו ממנו קיתון של כסף והניחו לנו קיתון של זהב. - אמר לה: ולוואי שיבא עלינו בכל יום. - ולא יפה היה לו לאדם הראשון שנטלו ממנו צלע אחת ונתנו לו שפחה לשמשו? תרגום חופשי לעברית מדוברת: אמר לו הקיסר לרבן גמליאל. אלהיכם גנב הוא, שכתוב ויפל ה' אלהים תרדמה על האדם ויישן. אמרה לו בתו: הנח לו, ואני אענה לו. אמרה לו: תנו לי שופט אחד. - אמר לה: למה לך? - שודדים באו אלינו הלילה, ונטלו ממנו קנקן של כסף והניחו לנו קנקן של זהב. - אמר לה: הלוואי שיבוא אלינו שודדים כאלה בכל יום! - אמרה לו: וכי לא טוב היה לו לאדם הראשון ב"גנבה זו", שנטלו ממנו צלע אחת ובמקומה נתנו לו שפחה לשמשו? "בתו" היא בתו של הקיסר, ולא של רבן גמליאל (כך מפרש רש"י בסיפור מקביל בסנהדרין צא ע"א). אם כן: הקיסר שואל שאלה קנטרנית: אלוקים גנב?! והוא מקבל מהבת שלו תשובה שהולמת אותו: האדם עשה עיסקה טובה, קיבל שפחה. חז"ל לא באו כאן להגדיר את מהות האשה, אלא באו להסביר את התועלת החומרית לאדם בראייתו של הקיסר: גנבו לו צלע והחזירו לו בתמורה משהו מאוד מועיל. כך מסביר המהרש"א [אחד מגדולי האחרונים] על אתר: "כי רבים אומרים שטוב הוא להיות לאדם לבדו, ולחובת האדם נבראת לו... וזו הדעת - מדעות הנפסדות... אמנם הקיסר היה נוטה לדעת זו הנפסדה, שהאשה נבראת לחובת אדם, וטוב לו היות האדם לבדו... והשיבה לו דודאי זכות הוא לאדם להיות לו שפחה לשמשו". הקיסר מייצג דעה קלוקלת שבוחנת את יצירת האשה רק מההיבט של תועלת האיש, ואולי מבחינתו עדיף לו להיות לבד, וכנגד זה קיבל תשובה שמבליטה את צדדי התועלת לאיש בלבד. להשלמת הדברים אביא מדברי רבי יצחק אברבנאל (בראשית פרק ב): "לא ברא את האשה מן הרגליים, שהוא החלק היותר שפל, כדי שלא תהא בעיניו כשפחה; ולא בראה מן הראש, כדי שלא תהא בעיניה כגברת הבית; אבל בראה מן הצלע שבאמצע הגוף, לשתהיה בבית כמותו". 2. "מוטב שישרפו דברי התורה ובלבד שלא ילמדו בהם הנשים" הציטוט לא מדויק. מקור הדברים בתלמוד הירושלמי (סוטה פ"ג ה"ד): "מטרונה שאלה את רבי לעזר: מפני מה חטא אחת במעשה העגל והן מתים בה שלש מיתות? אמר לה: אין חכמתה של אשה אלא בפילכה, דכתיב [שמות לה כה] 'וכל אשה חכמת לב בידיה טוו'. אמר לו הורקנוס בנו: בשביל שלא להשיבה דבר אחד מן התורה איבדת ממני שלש מאות כור מעשר בכל שנה? אמר ליה: ישרפו דברי תורה ואל ימסרו לנשים". לדעתי יש הבדל משמעותי בין "ילמדו בהם" לבין "ימסרו", ועל כך בהמשך. פירוש הסיפור: המטרונה, גברת עשירה, שואלת מדוע בעונש על חטא העגל היו כמה סוגי מוות: חלק נהרגו על ידי בני לוי, חלק שתו מים עם אפר, וחלק מתו במגפה. רבי אליעזר עונה לה שאשה צריכה לעסוק בטווייה ובזו חכמתה. הורקנוס בנו מגיב בדאגה לנזק הכלכלי מתרומותיה, ועל כך מגיב רבי אליעזר בביטוי חריף מאוד. בעניין זה כמה הערות המשלימות זו את זו: א. ראשית, יש לומר שזו דעה יוצאת דופן בחריפותה, ויש בחז"ל ויכוח על לימוד התורה לנשים. גם לגבי דעה זו, המקבילה בתלמוד הבבלי (יומא סו ע"ב) מרוככת יותר: "שאלה אשה חכמה את רבי אליעזר: מאחר שמעשה העגל שוין, מפני מה אין מיתתן שוה? אמר לה: אין חכמה לאשה אלא בפלך, וכן הוא [הפסוק] אומר: וכל אשה חכמת לב בידיה טוו". כאן היא "אשה חכמה" ולא "מטרונה", וגם המשפט החריף "ישרפו" וכו' חסר. מסתבר, אם כן, שהתגובה החריפה באה על רקע ההצעה של הורקנוס שרבי אליעזר יתפשר על עקרונותיו תמורת כסף, ולכן במסורת הבבלי, שבו הוחלפה ה"מטרונה" העשירה ב"אשה חכמה", לא נאמר המשפט החריף. ב. יש לעמוד על לשון "מסירה" בחז"ל. "מסירה" איננה רק העברה טכנית מיד ליד, אלא הפקדה ומתן אחריות וסמכות (בניגוד ללשון "נתינה"). כמה מקורות שממחישים זאת: תרומות פ"ח מי"ב (ושם בולט ההבדל בין "תנו" ל"ימסרו"), ביצה פ"ה מ"ג, בבא קמא פ"ד מ"ט. מכאן גם המונח "מסורת", כלומר, ידע העובר מדור לדור, וכל דור אחראי להעביר לדור הבא. והמשנה באבות פ"א מ"א: "משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים..." פירושה שאין זו העברה טכנית בלבד: משה הפקיד את התורה בידי יהושע ויהושע קיבל על עצמו לשומרה ולהעבירה הלאה היטב, וכן הלאה. המונח מבליט את אחריותו של כל דור לשמור את דברי התורה כראוי ולמנוע כל סילוף. כאן המקום להתבונן על דמותו המיוחדת של רבי אליעזר בן הורקנוס. רבי אליעזר הוגדר על ידי רבו, רבן יוחנן בן זכאי, "בור סוד שאינו מאבד טיפה" (אבות פ"ב מ"ח), לא שוכח שום דבר ממה שלמד. זה לא רק עניין של זיכרון מופלא. רבי אליעזר התאמץ לזכור היטב מכיוון שהקפיד מאוד על מסירת התורה באופן מהימן ודייקני מדור לדור. מסופר עליו "שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו לעולם" (סוכה כז ע"ב). גם כאשר היו לו חידושים ורעיונות משלו, הוא נמנע מלומר אותם מתוקף אחריותו על מסירת התורה שקיבל, ללא תוספות שעלולות להיות סטיות וסילופים. נראה שמטעם זה חשש רבי אליעזר ממסירת תורה שבעל פה לאשה, שאיננה יושבת בבית המדרש ואין לה עם מי לחזור על לימודה, לעמת ולברר את מה ששמעה, והיא עלולה להעביר הלאה את הידע בצורה לא מדויקת. בזמנו של רבי אליעזר, וגם שנים רבות אחריו, כל פרשנות התורה הייתה בעל פה. רק התנ"ך היה כתוב, וכל השאר עבר מפה לאוזן. בתנאים אלה, מסירת ידע תורני למישהו שעלול לעשות בו שימוש לקוי עלולה להיות בכייה לדורות, כי אם המתווך יעביר את הדברים הלאה בצורה משובשת השומעים לא ידעו בהכרח לתקן אותו. ואכן, אחד מגדולי התורה בדור הקודם, הרב מבריסק (ידוע בכינויו "הגרי"ז", בחידושיו בסוטה מ ע"ב) כתב שהמשפט "ישרפו" וכו' מתאים לתקופה שעד חתימת התלמוד ולא אחריה. ג. המאירי (סוטה כ ע"א), כדרכו להציב את מאמרי האגדה החריפים בקונטקסט הנכון, מגדיר את דברי הירושלמי כ"גוזמה": "ובתלמוד המערב [הירושלמי, המערבי ביחס לבבל] אמרו דרך גוזמא: ישרפו דברי תורה ואל ימסרו לנשים". מצד שני, המאירי גם מסביר את הבעיה: גם כאשר אשה לומדת תורה יותר מהממוצע הנשי, היא עדיין לא צברה מספיק ניסיון לימודי וטרם הגיעה לרמה הדרושה כדי לפסוק הלכה ולחדש חידושים משמעותיים. התמקצעות בלימוד תורה דורשת התמסרות ארוכת שנים. לאשה בדרך כלל אין תנאים שמאפשרים זאת, והיא עלולה להגיע לרמה התחלתית בלימוד ובכל זאת לחשוב שהיא יודעת מספיק כדי להביע דעה מקצועית, ותפגין את הידע שלה בצורה בוסרית ושגויה. לצערי, לחשש שביטא המאירי יש יותר משמץ של אחיזה בימינו. ד. לגבי המשפט "אין חכמה לאשה אלא בפלך", יש הרואים בו משל לסוג הדברים שאשה מתמחה בהם, והוא ה"בינה" היישומית ("שנתן הקב"ה בינה יתירה באשה יותר מבאיש", נידה מה ע"ב), בניגוד לעיון המופשט, שהוא ה"חכמה". כלומר, מכיוון שהשאלה העיונית על חטא העגל חסרת משמעות מעשית, ר' אליעזר מציין שאין זה תחום ההצטיינות של האישה. 3. "ארבע מידות נאמרו בנשים". מקור המאמר במדרש בראשית רבה, פרשה מה: "ורבנן אמרי: ארבע מידות נאמרו בנשים: גרגרניות, צייתניות [מצותתות לשיחות של אחרים], עצלניות, קנאניות. גרגרניות - מחוה (בראשית ג) 'ותקח מפריו ותאכל'. צייתניות - (שם יח) 'ושרה שומעת'. עצלניות - (שם) 'מהרי שלש סאים קמח סולת'. קנאניות - דכתיב (שם ל) 'ותקנא רחל באחותה'. רבי יהודה בר נחמיה אמר: אף איסטטניות [=רגזניות] ודברניות. איסטטניות - (שם טז) 'ותאמר שרי אל אברם חמסי עליך', ודברניות - (במדבר יב) 'ותדבר מרים ואהרן במשה'. רבי לוי אמר: אף גנביות, שנאמר (בראשית לא) 'ותגנוב רחל את התרפים', יוצאניות - (שם לד) 'ותצא דינה'". קודם כל, "יוצאניות" אינן זונות, חלילה. האתר שממנו הבאת פירש כך (בזדון או בשגגה) וזהו בלבול בין השימוש הרווח של מילה זו כיום לבין שימושה המקורי בשפת חז"ל, והוא: אשה שמרבה לצאת מביתה (ראי מילון אבן שושן ערך 'יצאנית'). כך, למשל, במדרש תנחומא (וישלח, ז): "ותצא דינה בת לאה... מה לאה יוצאנית אף זו יוצאנית, ומנין? דכתיב 'ותצא לאה לקראתו'". "ארבע מידות נאמרו בנשים" אין פירושו שזהו אופיין של כל הנשים, אלא שבתורה מצאנו ביטוי למידות אלה במקרים שונים אפילו אצל אמותינו הקדושות ומרים הנביאה. מכאן שיש בנשים פוטנציאל מסוים להתממשות של תכונות אלה. מה בא המדרש להגיד? נראה שכוונתו שהעובדה שהתורה ציינה במפורש או ברמז את העניינים השליליים הללו לגבי נשים מלמדת שעל הנשים לתת את הדעת עליהן במיוחד, ובחינוך הבנות כדאי לשים על כך דגש. כלומר, המסר אינו: דעו לכם שזהו אופיין של הנשים, אלא: נשים, בידקו את עצמכן במיוחד בנושאים אלה. אפשרות אחרת להסביר (מאת אחד מידידי): זהו מסר לגברים שלא להתרגז על תופעות כאלה אצל נשותיהם, כי זה טבעי. בדברי חז"ל מצאנו אמירה דומה גם לגבי הגברים, באבות דרבי נתן (נוסחא ב פרק מה): "ארבע מידות בנשים אבל לא באנשים... רבי יוסי אומר: כשם שנתנו ארבע מידות בנשים כך נתנו באנשים. האנשים גרגרניים, קונאניים, צוותנים ועצלנים. גרגרניים מנין? שנאמר 'וישבו לאכל לחם' (שם ל"ז כ"ה) [כלומר, העובדה שהאחים מסוגלים לשבת לאכול לאחר השלכת יוסף לבור מעידה על גרגרנות]. קונאניים מנין? שנאמר 'ויקנאו בו אחיו' (שם שם י"א). צוותנים מנין? שנאמר והם לא ידעו כי שומע יוסף (שם מ"ב כ"ג). עצלניים מנין? שנאמר מהרו ועלו אל אבי (שם מ"ה ט')". רבי יוסי לומד ממעשיהם של בני יעקב שגם בגברים מצויות תכונות שליליות. ניתן לפרש את דבריו בשתי דרכים: א. אל לגברים להתגאות ולחשוב שכל התכונות השליליות מצויות רק אצל הנשים ולא בגברים. גם לגבר יש פוטנציאל גדול למידות רעות ועליו להיזהר. ב. רבי יוסי מתכוון להביע התנגדות למימרא הקודמת על הנשים: אם על כל רמז לתכונה שלילית שמצאנו במקרא ביחס לאשה כלשהי נמציא לנשים רשימת תכונות שליליות, המסקנה תהיה זהה גם לגבי גברים. וכך מדויקת לשונו "נתנו", כלומר, אלו שלומדים את הפסוקים ומסיקים מסקנות באופן זה. 4. "היא כאפעה הממית" מקור הדברים ברמב"ן (ויקרא יח, יט), שבא להסביר מדוע התורה אסרה קיום יחסי אישות עם הנידה. בתשובתו הוא מתבסס על הידע הרפואי בן זמנו על הנזק האפשרי לעובר ולבעל, וכותב: "וכבר הזכירו הרופאים עוד, שאם יהיה [העובר] ניזון מדם משובח וכל מזונו מדם טוב, אלא שנשתקע בתוכו מדם הנידות - יחמיץ אותו ויוליד בוולד שחין ואבעבועות למיניהם... ועוד הגידו בו נסיון אמיתי, והוא מנפלאות תמים דעים בתולדה, כי הנדה בתחילת זובה אם תביט במראה של ברזל הבהיר ותאריך לראות בה יראו במראה טיפות אדומות כטיפות דם, כי הטבע הרע המזיק שבה תוליד גנאי, ורוע האויר ידבק במראה. והנה היא כאפעה הממית בהבטתו, וכל שכן שתזיק לשוכב עמה אשר תדבק גופה ומחשבתה בו ובמחשבתו, ולכך גזר עליו הכתוב (לעיל טו כד) ותהי נדתה עליו, כי רעתה רוע מתדבק. והוא שאמר "בנדת טומאתה", יאמר טומאת הנדה (יחזקאל לו יז), כי יזכיר בה לעולם טומאה, שהיא כשרץ וכאיש המצורע שטומאה להם בגופם... והנה נאסר לזרע הקודש כל ימי טומאתה עד שתטבול במים, כי אז תטהר גם במחשבתה ותהיה נקיה לגמרי". הגדרת הרמב"ן "כאפעה הממית" כמובן לא מתייחסת לכל אשה באשר היא, אלא לאשה בזמן המחזור החודשי. ומדוע הוא אומר זאת? כי זה מה ש"הגידו", כלומר, הרופאים שהזכיר לפני כן [דבר שהושמט באתר המצטט באופן מגמתי]. מקור מקביל בדברי הרמב"ן מופיע בספרו 'תורת ה' תמימה' (כתבי רמב"ן, מהדורת מוסד הרב קוק, ח"א עמ' קסז), ושם ציין במפורש שמקור דבריו הוא בכתבי אריסטו וגלינוס ("ראש הרופאים"). זאת אומרת, הרמב"ן הסתמך על ידע מדעי שגוי בן זמנו. השקפותיהם המדעיות של אריסטו וגלינוס שלטו בכיפה בעולם המדעי במשך למעלה מאלף שנה! מן העניין לציין שבגמרא (נידה לא ע"ב) נאמר טעם אחר לגמרי לאיסור הנידה: כדי לרענן את האהבה בין בני הזוג. כל טוב!