שלום הרב, אשמח לדעת מהם דיני צניעות של אשה בתוך ביתה, האם מותר לה להסתובב בפני אביה/אחיה עם שרוולי/מכנסים/קצרים? האם לאשה נשואה מותר להסתובב בפני אביה /אחיה ללא כיסוי ראש? ומה הדין בתוך ביתה בפני בעלה? אשמח אם הרב יוכל לציין מקורות לעיון והרחבת העניין. תודה רבה רבה!!

לשואלת, שלום וברכה! א. אישה בתוך ביתה ובפני בעלה וילדיה מותרת מצד הדין ללכת ללא כיסוי ראש, ואפילו בימים שבהם בני הזוג אסורים. עם זאת, מומלץ ממידת הצניעות להיות עם כיסוי הראש רוב ככל הזמן פרט לזמנים שבהם יש צורך להסירו. בפרט לא כדאי ליצור נורמה שבה רוב הזמן בבית האישה הולכת ללא כיסוי ראש, מסירה אותו בכניסתה הביתה וחובשת אותו שוב לקראת היציאה מהבית. בצורה כזו קשה להתרגל לכיסוי הראש והוא נהפך לסוג של מעמסה חוזרת ונשנית, במקום להיות חלק מהשיגרה הטבעית והנוחה. מלבד זאת, הדבר עלול לגרום תקלות ומבוכות בהגעתם של זרים, ודי לחכימא. ב. מעיקר הדין יש שהתירו להסיר את כיסוי הראש בבית אפילו בפני זרים. מבחינה עיונית קשה לי לומר שהדבר אסור (פרט למקום או קהילה שיש בהם מנהג ברור להמנע מכך), אבל נראה לענ"ד שהדבר מאוד מאוד לא מומלץ. לתחושתי ולתחושתם של אחרים שעמם שוחחתי בנושא, כאשר מישהו מכיר אותך מהרחוב עם כיסוי ראש וכעת הוא נכנס לביתך ורואה אותך ללא כיסוי הראש זוהי תחושה של פלישה מטרידה ולא נעימה למרחב האישי שלך. ג. בפני קרובי משפחה מדרגה ראשונה, אח ואבא, מותר להיות ללא כיסוי ראש. לגבי שאר חלקי הגוף יש להבדיל בין "מקומות מכוסים" שראייתם היא חלק מהנורמליות המשפחתית ואינם מגרים, כגון הליכה בשרוולים קצרים, או במכנסיים ארוכים, שניתן להתירם, לבין מחשוף עמוק בחזה או מכנסיים קצרים, שאסורים (דיון על כך ב'לבושה של תורה' ח"א עמ' קעה-קעז, ומקורו ברור מה'יערות דבש', ראו שם). עניין זה לא תלוי רק במה שכתוב בספרים, ויש לקחת בחשבון גם את תחושתם הנוחה של הקרובים ובמידת הצורך להחמיר יותר, הן מדיני בין אדם למקום והן מדיני בין אדם לחברו. ד. כאשר מישהו - כולל בן הזוג או קרובי משפחה - אומר דברים שבקדושה (תפילה, קידוש, ברכות הנהנין וברכת המזון, וכדומה) יש להקפיד להיות מולו בלבוש מלא וצנוע (שו"ע או"ח סי' עה ס"ב ומשנה ברורה ס"ק י; שו"ת מהר"י הלוי סי' ט). הרחבה על כיסוי הראש: הגמרא (יומא מז ע"א) מספרת על אישה בימי בית שני ושמה קמחית: "שבעה בנים היו לה לקמחית וכולן שמשו בכהונה גדולה. אמרו לה חכמים: מה עשית שזכית לכך? - אמרה להם: מימי לא ראו קורות ביתי קלעי שערי". כלומר, היא הקפידה ששערה יהיה מכוסה גם בתוך ביתה כל הזמן (וה'תוספות ישנים' מסייגים: "בשעה שהיתה יכולה לכסותם"). מכאן יש ללמוד שההקפדה על כיסוי הראש בבית היא ממידת הצניעות המעולה. מן העניין לציין את לשון שו"ת אגרות משה (או"ח ח"ה סי' לז, יב): "כיסוי הראש בפני בעלה - אינה צריכה... ואפילו בשעת נידותה ליכא [=אין] שום איסור בביתה בפני בעלה ובניה. והידור איכא [=יש] אפילו לעשות כקמחית, אבל לא שמענו שאיכא צנועות כאלו ואפילו בדורות הקודמים, ובזמן התנאים לא היו נשותיהן נוהגות כן אלא יחידות כקמחית". דומני שבמשפט האחרון כוונתו להקפדה יתירה שהשיער לא ייראה כלל בכל מצב, אבל הנורמה של כיסוי ראש בתוך הבית נפוצה מאוד ברוך ה'. מבחינה הלכתית, הלכות כיסוי הראש מבוארות בסוגיה במסכת כתובות (דף עב). ותחילה יש להקדים שהמשנה מבחינה בין "דת משה", שהיא החובה מן התורה ללכת בכיסוי ראש חלקי ("קלתה"), לבין "דת יהודית", המנהג המחייב של בנות ישראל לכסות את הראש במלואו. במשנה שם נאמר שאישה שיוצאת "פרועת ראש" מאבדת את זכאותה לכתובה, והגמרא קובעת שזה נאמר דווקא על מי שיוצאת למקום ציבורי ("שוק") או ציבורי למחצה ("מבוי"), אך לא בחצר, וכל שכן בבית. בפירוש הקולא של הגמרא לגבי החצר נחלקו המפרשים בכמה נקודות: א. האם כוונת הגמרא למי שהולכת בחצר ללא כיסוי ראש כלל, ואפילו היא איננה בגדר "פרועת ראש", או שמא הכוונה להליכה עם כיסוי ראש חלקי? רוב הראשונים (תוספות, רשב"א ריטב"א ור"ן ועוד) מפרשים שמדובר אפילו ללא כיסוי ראש כלל, וכך משמע יותר בפשט הגמרא. והב"ח (אבן העזר סי' קטו) והערוך (המובא בו) פירשו שמדובר על כיסוי ראש חלקי, שאמנם אינו מתאים למקום ציבורי אבל אפשרי בבית ובחצר. ב. בהנחה שכוונת הגמרא לשהות בחצר ללא כיסוי ראש כלל, האם כוונתה שהדבר מותר, או שמא הכוונה שאמנם הדבר אסור אבל אינו חמור עד כדי לאבד את זכאותה לכתובה? יש שהבינו שהדבר אסור (כך משמע בטור, אבן העזר סי' קטו), וכך משמע במאירי שם, הכותב: "ובחצרה מיהא אף על פי שהדבר מגונה אין כאן אפילו משום דת יהודית אף בפירוע הגמור". ויש שהבינו שהדבר מותר (בית יוסף שם, על פי דברי רש"י ותוספות שבאופן זה אין משום "פריעת ראש", כלומר שאינו כלול באיסור לצאת פרועת ראש, וכן פירש המגן אברהם סי' עה סק"ד. ולשון הרשב"א בכתובות שם והר"ן על הרי"ף דף לב ע"ב: "דאין אשה נזהרת בחצרה"), וכך לשון הילקוט שמעוני (נשא, רמז תשז): "ובחצר מותר" (אך אולי כוונתו בתוספת כיסוי ראש חלקי, ראו שם). הרמ"א (דרכי משה שם) כתב שגם הטור מודה שהדבר מותר מן הדין, אלא שיש מידת צניעות בזהירות להימנע מגילוי הראש אפילו בבית, וכיוצא בזה בסגנון אחר בשו"ת באר שבע סי' יח. ג. האם ההיתר נאמר אפילו כאשר יש זרים במקום? סתם "חצר" שבגמרא היא חצר משותפת למספר בתים, כמו חדר מדרגות בימינו, ומשמע שאפילו באופן זה הדבר מותר (וכך משמע מהניגוד בגמרא בין "חצר" לבין "מחצר לחצר דרך מבוי", עיין שם, ולא חילקה בין חצר זו לאחרת). הדבר דומה לאשה הלובשת חלוק: נשים רבות אינן נמנעות לצאת אתו לחדר המדרגות, גם לעיני השכנים בדלת ממול, אך לא לרחוב. אולם הט"ז (אה"ע שם סק"ה) כתב שההיתר של התוספות להיות בחצר ללא כיסוי ראש כלל הוא רק כשאין שם אף אדם אחר (אם כי מפורש בדבריו שבנוכחות אנשים מעטים אין איסור מן התורה אפילו ללא כיסוי ראש כלל אלא רק "דת יהודית" מדרבנן). בנקודה זו יש לעיין בלשון הריטב"א שם, שכתב: "ואם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה, שרובן הולכות בחצרן בפרוע ראש כיון שאין שם רואין! ואסיקנא מחצר לחצר ודרך מבוי. ושלשה דינין בדבר: דבחצר - אפילו בלא קלתה אין בה משום פריעת ראש, ובשוק - אפילו בקלתה דת יהודית היא, ובמבוי - בקלתה אין, שלא בקלתה לא. ואמרו בירושלמי (פ"ז ה"ו): יש חצר שהוא כמבוי, ויש מבוי שהוא כחצר. מבוי שאין הרבים בוקעים בו - דינו כחצר, וחצר שהרבים בוקעים בו - דינו כמבוי". מתחילת דבריו "כיון שאין שם רואין" אפשר להבין שההיתר מוגבל לחצר שיש בה פרטיות גמורה, ואילו מהבאת הירושלמי בסוף דבריו משתמע שהאיסור נאמר רק בחצר שמשמשת למעבר של אנשים מהרחוב, "רבים בוקעים בו" (השווה ללשון זהה בירושלמי בפסחים פ"א ה"א, שם ה"רבים בוקעים בו" יוצרים אי נעימות של הדיירים לאכול בחצר). ושמא כוונתו באמרו "שאין שם רואין" מהרחוב. בשו"ת המהרי"ט (ח"א סי' עו), שהיה מגדולי האחרונים, מפורש שהקולא בחצר נוהגת גם בחצר שהשכנים נמצאים בה: "וכתבו בתוספות דבחצר אפילו בלא קלתה נמי אין בה משום פריעת הראש, והוא הדין דאפילו דת יהודית נמי אין בה... ואיתא בירושלמי שם חצר שהרבים בוקעים בו הרי הוא כמבוי שאין הרבים בוקעים בו הרי הוא כחצר... דחצר שהרבים בוקעים בו הוא שרבים מבני המדינה שאינם דרים בחצר הם צריכים לבקוע בו, כגון שיש שם חנויות שבגללן נכנסים ויוצאים, אבל כל שאין בוקעים בו אלא בני החצר בלבד, אף על פי שהם מרובים, ושאר כל אדם אין באים שם אלא לצורך כשיש להם עסק עם בני החצר, לא מקרי רבים בוקעים בו". וכך מבואר בשו"ת באר שבע (סי' יח, בשם הרב יהודה קצנלבוגן): "דבחצר שאין הרבים בוקעין בו אפילו אם שערות ראשה ממש פרועות לית לן בה [=אין בה איסור], וכן משמע בהדיא מדברי הרמב"ם... ומדברי הטור... שכתבו וזה לשונם: 'לא ילכו בנות ישראל פרועי ראש בשוק'... וכיון שדקדקו לומר 'בשוק' משמע דוקא בשוק, אבל במקום שאין הרבים בוקעין בו לית לן בה ואפילו משום מנהג צניעות ליכא". בסיכומו של דבר, מעיון בפשט הגמרא והראשונים יוצא שהמסקנה הפשוטה יותר היא להתיר לגמרי את גילוי הראש בבית אפילו בפני זרים. ראיתי אמנם בשו"ת שיח נחום (לרב נחום רבינוביץ שליט"א, סי' קה) שהביא ראיה לאסור את פריעת הראש בבית בפני זרים מן המסופר בגמרא (סנהדרין קי ע"א) על אשתו של און בן פלת, שישבה בפתח האהל וסתרה את שערה, וכך הבריחה את אנשי עדת קורח שבאו לצרפו אליהם. אך יש לדחות את הראיה, שאשת און בן פלת ידעה שהם יחמירו על עצמם בעניין זה לפנים משורת הדין, כפירוש רש"י: "דכולה כנישתא קדישין - כולם צנועים וקדושים, ולא יכנסו אלי אם אני פרועה" (יתכן גם לחלק בין גילוי ראש רגיל לבין סתירת השיער, "סתרתה למזייה", ראו יבמות קטז ע"ב; ואפשר גם שבמדבר סיני לא היו חצרות והישיבה בפתח פנתה לרשות הרבים). מכל מקום, למעשה התקבל המנהג שלא לעשות כן בפני זרים. הב"ח, שהחמיר כאמור לכסות את הראש בחצר, מציין שזהו גם המנהג: "והכי נהוג בכל גבול ישראל, דאפילו בפני אנשי ביתה אינה שרויה פרועת ראש בלא מטפחת וכפה בראשה, ודלא כפירוש רש"י ותוספות והר"ן". גם מדברי הרמב"ם (הל' סוטה פ"ג ה"ד) משמע שהמנהג המקובל הוא להיות אפילו בבית עם כיסוי ראש. גם בשו"ת מהר"י הלוי (סי' ט), שהוכיח מהגמרא שאין איסור פריעת ראש בבית ובחצר, כתב שאעפ"כ בדרך כלל האישה בביתה מכוסת ראש. החתם סופר (או"ח סי' לו) החמיר כדעת הב"ח וכתב שכיום חובה מן הדין והמנהג לכסות את הראש אפילו בבית, וכך מצדד גם החפץ חיים (ביאור הלכה סי' עה ס"ב ד"ה מחוץ לצמתן). אמנם רוב ככל האוסרים בחצר מודים שבבית מותר, כפי שהראה בשו"ת אגרות משה (אה"ע ח"א סי' נח). אך ממה שראיתי בפוסקי דורנו, גם אלו מהם שהתירו את גילוי הראש בבית אסרו זאת בפני זרים: האגרות משה (יו"ד ח"ב סי' עה) כתב: "דהנשים שאין מחמירות לעשות כקמחית אלא כפי חיובה שבביתה, כשליכא שם אינשי אחריני [=כשאין שם אנשים אחרים] אינה מכסית שערותיה". גם הרב עובדיה יוסף זצ"ל (טהרת הבית ח"ב עמ' קסה) כתב שהיתרו של הבית יוסף הנ"ל הוא "כשהיא עם בעלה בלבד ואין שם אנשים אחרים זולתו" (וכאשר היא רגילה לנהוג כך הדבר מותר בפני בעלה אפילו בימי נידתה, כפי שכתב שם). אמנם בתשובות הרב עובדיה שבעל פה (שו"ת מעין אומר חי"א עמ' קכה) נמסר שמן הדין לדעת הבית יוסף מותר אף בפני זרים, אך נראה מהקשר הדברים שהם נועדו רק ללמד זכות על מישהי שנהגה כך, ולא כהנחיה למעשה.