שלום הרב. האם יש בעיה מדין בורר לסדר סכו"ם, זאת אומרת לקחת ביד מהמתקן לייבוש מזלגות סכינים וכו’ ולסדר במגירה? והאם זה משנה אם זה מסטים שונים? תודה רבה.

לשואלים, שלום וברכה! דין זה שנוי במחלוקת, ולמעשה מסתבר לענ"ד שהעיקר להלכה כדעה המקילה שאין איסור בורר בסכו"ם, ובתנאי שמדובר על כמות קטנה יחסית, שאינה מונחת בצפיפות אלא בצורה כזו שכל אחד מהם ניכר בפני עצמו, וכל מי שרואה אותם מבחין מיד ביניהם ללא כל מאמץ, ואינו זקוק לחיפוש בעין או ביד כדי למצוא את הסוג שהוא רוצה להוציא כעת. ברם, כאשר יש צורך להתבונן קצת כדי להבחין ביניהם, כגון שיש סכו"ם רב וכדי להגיע לסוג מסוים שבוחרים בו צריך קצת לעיין או לחטט כדי להוציאו, מסתבר לאסור. בפרט כאשר מפרידים בין סט זה לאחר והדבר דורש התבוננות מסוימת בכל מזלג כדי לדעת לאן לשייך אותו, נראה שהדבר אסור לכל הדעות. בכל מקרה, אין לעשות זאת לצורך יום חול אלא רק אם יש צורך להשתמש בסכו"ם או במייבש הכלים בשבת זו. הרחבה: בדברי כמה מרבותינו הראשונים נאמר שמלאכת "בורר" נאמרה על תערובת דווקא, והפרדה בין דברים שאינם מעורבבים איננה "בורר": רבנו חננאל (שבת עג ע"ב) מסביר את ההבדל בין מלאכת דש למלאכת בורר, שהדש מפריד את הפסולת המחוברת לאוכל, ואילו הבורר מסלק את הפסולת המעורבת באוכל ואינה מחוברת. כך גם בלשון הרמב"ם בהל' שבת פ"ח הי"ג: "היו לפניו שני מיני אוכלים מעורבים", וכן ביראים (סי' רעד). אחד מאחרוני הראשונים, בעל 'תרומת הדשן' (סי' נז), התלבט בהגדרת המושג "תערובת", וכתב לגבי מיון חתיכות דגים המונחות על לוח: "אמנם נראה דמאד היה כנגד סברת הלב דשני מינים שניכרים בהפרדתם, חתיכות גדולות שמונחים יחד, דיהא ברירה שייכא בהו". הוא מדייק כך מלשון המרדכי (שבת פרק ז רמז שסא) "מיני פירות שנתערבו", שהאיסור הוא דווקא כשהפירות מעורבים ואינם ניכרים זה מזה. אולם למעשה הכריע התרומת הדשן שאין לסמוך על סברה זו, משום שבחשש איסור דאורייתא אין להקל בלא ראיה ברורה. וכך פסק הרמ"א (סי' שיט ס"ג) שאסור לברור שני מיני דגים "אע"פ שהחתיכות גדולות וכל אחת ניכרת בפני עצמה". לאור זאת כתב בשמירת שבת כהלכתה (פ"ג סעיף פה) שאסור לברור סכו"ם אלא אם כן הדבר נעשה לשימוש מידי, ואין למיין סכו"ם שבמייבש הכלים ולהניחו במגירה. אולם כמה אחרונים כתבו בפשטות שאין איסור לברור דברים שההבדל ביניהם ניכר מאוד לעין, כגון בערוך השולחן (סי' שיט ס"ט): "שבדבר הניכר הרבה לעין [כגון סכו"ם שהזכיר בסעיף הקודם] הרואה לא שייך לומר בזה ברירה, שאין זה ברירה אלא נטילה בעלמא". וכן הורה הרב עובדיה יוסף זצ"ל (יביע אומר ח"ה או"ח סי' לא) שאין איסור לברור סכו"ם (כאשר הדבר נעשה לצורך שימוש בהמשך השבת ואינו הכנה ליום חול), מפני ש"בורר" אינו אלא בדברים "שצריכים שימת עין להבחין בין זה לזה... אבל בסכינים כפות ומזלגות, שאין צורך במבט חודר להבחין ביניהם... לא שייך בהם דין ברירה", ולדעתו גם בעל תרומת הדשן יודה בדברים שההבחנה ביניהם קלה לעין כל רואה (וראו שם, שצירף לסברה זו ספקות נוספים בהלכות בורר). בשמירת שבת כהלכתה שם ציין לספר שביתת השבת (מלאכת בורר, 'באר רחובות' אות כו) שהביא את היתרו של בעל ערוך השולחן ודחאו על פי שתי ראיות: האחת, שבירושלמי (שבת פ"ז ה"ב) נאמר שיש בורר גם ברימון מתוך רימונים, הרי שיש בורר גם בדברים גדולים וניכרים. והשניה, על פי רש"י בשבת עד ע"ב ד"ה אחת עשרה, שהבורר קנים יפים להכנת סל הרי זה "בורר", למרות שהקנים גדולים. אולם לענ"ד יש להשיב על ראיות אלה, שאמנם הרימון גדול אבל בחירת הרימון המתאים מבין כל הרימונים, בהנחה שיש לאדם העדפה מסוימת ביניהם בגלל הבדל קל כגון שהאחד מהם בשל או גדול יותר, אכן דורשת עיון מסוים. בוודאי הדבר נכון לגבי בחירת הקנים המתאימים יותר להכנת הסל (ועיין ביביע אומר שם, אות ד, תירוצים נוספים לראיית שביתת השבת מהירושלמי). ומאחר שגם בתרומת הדשן נטה מסברת הלב להקל בברירה של יחידות גדולות, אלא שלמעשה החמיר מחשש בעלמא, ודעת כמה אחרונים שאפילו הוא יודה בדברים הניכרים לעין, מסתבר שהלכה כדבריהם. אך נלע"ד שההיתר מתייחס לכמות קטנה יחסית של סכו"ם, שמונחת בצורה כזו שניתן לזהות בין רגע את הסוג שרוצים בו (אציין שבמנוחת אהבה פרק ז סעיף כז קיבל בעקרון את עמדת היביע אומר שאין בורר בדברים הניכרים, ולמרות זאת אסר למיין סכו"ם מפני "שצריכים שימת עין קצת", ונלע"ד שאפשר שגם הוא יודה בסכו"ם בכמות קטנה שלא מונח בצפיפות).