בהמשך לתשובת הרב, ע"פ הדעות המקילות להפשיר אוכל כבר במהלך השבת לצורך יו"ט שחל במוצאי השבת. האם מותר להוציא להפשרה ולהניח על פלטת שבת שכרגע לא פועלת ותופעל ע"י שעון שבת מאוחר יותר (אבל תופעל במהלך השבת). בעצם אני שואל האם ניתן לצרף קולא נוספת, כפי שמופיעה בחזון עובדיה בנוגע להנחת תבשיל לח מבושל על פלטה מכובה שתופעל ע"י שעון שבת. הרב עובדיה הקל, בין היתר, משום שזה גרמא. האם ניתן גם כאן לומר שזו גרמא ולכן אפשר להוציא את האוכל מהמקרר כבר בשעה 14:00 (בהמשך לתשובת הרב, צריך הלוציא מספיק מוקדם בשבת כדי שיהיה אפשר באופן תיאורטי להשתמש כבר בשבת) כאשר הפלטה מכובה. ובשעה 18:00 הפלטת תידלק ע"י שעון שבת. שבת יוצאת בשעה 20:05. תודה!

לשואל, שלום וברכה! לענ"ד, מי שסומך על פסקו של הרב עובדיה זצ"ל להניח בשבת תבשיל על פלטה כבויה שעתידה לדלוק בהמשך היום יכול להקל בזה בשעת הצורך גם בשבת הסמוכה ליו"ט כדי לחמם אוכל לסעודת יו"ט, ואין בזה איסור הכנה. זאת, בתנאי שהאוכל יספיק להתחמם כבר בשבת ולא יהיה ניכר ממעשיו שהוא עושה זאת רק לצורך יו"ט. כמו כן הדבר מותר (בלי תלות בהיתרו המיוחד של הרב עובדיה בשבת) מיום טוב ראשון של ראש השנה ליום טוב שני, בתנאי הנ"ל שהאוכל יספיק להתחמם כבר ביו"ט ראשון. הרחבה: 1. הרב עובדיה התיר להניח מאכל מבושל לח על גבי פלטה כבויה בשבת לצורך השבת (חזו"ע שבת ח"א עמ' צ-צח), והיתרו נסמך על ספק-ספיקא בצירוף שתי שיטות מקילות: א. שיטת הפוסקים שגרמא בשבת מותרת אפילו שלא במקום הפסד. ב. שיטת הפוסקים שאין איסור בישול אחר בישול בלח. (אגב, בעמ' צח שם נכתב שגם הגרש"ז אוירבך זצ"ל התיר את הדבר, והדברים מובאים מ'כלי שלישי', אך המעיין במקור הדברים בספר 'מאורי אש' (השלם ח"א עמ' רמז) יראה שיש כאן חוסר דיוק: הגרש"ז כתב רק שהנחה על פלטה כבויה שעתידה לדלוק היא גרמא, ולפי הדעה שגרמא מותרת אפילו שלא במקום הפסד הרי זה מותר אולם "חלילה להקל בזה". הוא לא הקל למעשה, ולא דן במקרה של בישול אחר בישול). 2. אני מניח שכוונתך לומר שכשם שהרב עובדיה התיר גרמא של בישול אחר בישול כך הוא יתיר גרמא של הכנה משבת ליו"ט. אולם ההשוואה לא מדויקת: ראשית, מפני שבבישול אחר בישול יש המתירים לכתחילה. אמנם כנגד זה יש לטעון שמאחר שההכנה משבת ליו"ט בחימום המאכל אסורה רק מדרבנן הרי יש מתירים גרמא באיסור דרבנן (עיין שו"ת מהרי"ל סי' לב המובא בב"י או"ח סי' רסה, אך שם כתב טעם נוסף להיתרו, ואחרי כל זה כתב: "ואפילו הכי לא [א]סמוך על היתר זה עד יסכימו עמי אחד מרבותינו", וראה משנ"ב שם סק"ו; ועיין מנחת שלמה ח"א סי' י אות ו; ועיין ביביע אומר ח"ג או"ח סי' יז אות יט וח"ד או"ח סי' לד אות לו, שהתיר גרמא בדרבנן רק בצירוף היתר נוסף, וכן מסקנת הילקוט יוסף שבת ח"ה, דיני גרמא בשבת סעיף יט). 3. שנית, אתה מניח שהנחה על פלטה דולקת היא הכנה, ואילו הנחה על פלטה כבויה היא גרמא להכנה. יש מקום להתלבט בזה. לשון החיי אדם (כלל קנג,ו, שהוא מקור ההיתר בהכנה ע"י העברה ממקום למקום): "אם השלחן הוא של פרקים, לא יניח הטבלא על הרגלים, דכשגומר איזה דבר הוי הכנה. אבל ההבאה לביתו לא הוי הכנה... דמותר להוליך העירוב לצורך יום ב'... אלא על כרחך דדוקא היכא שגומר איזה ענין מקרי הכנה... ולכן נראה לי דבשעת הדחק שלא ימצא בלילה בקל, מותר להביא יין וכן מים מיום טוב לחבירו, דכל זה לא מקרי הכנה, רק שצריך להביאו בעוד יום גדול, דלא מוכח מילתא, דאפשר דצריך עדיין לצורך היום". אפשר להבין מדבריו שכאשר נדרשת מהאדם סדרת פעולות של הכנה, רק האחרונה שבהם היא "גומר עניין" והיא נאסרה, ואילו כל הקודמות מותרות. ולפי זה גם ההנחה על הפלטה הכבויה אסורה, מפני שכעת לא נחוץ מעשה נוסף של האדם כדי שהאוכל יתחמם וזוהי הפעולה האחרונה שדרושה, והיא נחשבת הכנה. אולם לפי הבנה זו לא מובן מדוע הולכת העירוב מותרת, הרי הולכת העירוב היא המעשה האחרון של האדם! כמו כן קשה מה שהתיר החיי אדם בהמשך להביא יין מיו"ט לחברו, הרי אחרי ההבאה אין צורך במעשה נוסף. מכאן שכוונת החיי אדם לחלק באופי המעשה, שמעשה של העברה גרידא ממקום למקום אינו "הכנה" אע"פ שהוא סוף מעשה האדם. מכל מקום, הנחה על גבי פלטה, אפילו כאשר היא כבויה, איננה סתם "העברה". הפלטה איננה כמו השיש במטבח, סתם מקום שמניחים בו, אלא זהו חפץ שעניינו לחמם את המאכלים. הדבר דומה לכאורה למה שאסרו הפוסקים להניח בשבת בגדים כלים במדיח לצורך שטיפתם במוצ"ש (ילקוט יוסף שבת ח"ב, דיני הכנה משבת לחול, סי"ח, אלא אם כן דרכו גם ביום חול לאפסן שם את הכלים המלוכלכים). וכן אין להניח את הבגדים במכונת כביסה לצורך כיבוסם במוצ"ש (שם סעיף כח, אלא אם כן דרכו לאפסן שם את הבגדים המלוכלכים, כנ"ל). אם כן גם הנחה על פלטה כבויה היא הכנה. לאידך גיסא ראיתי בילקוט יוסף (מהדו' תשע"א שבת ח"א כרך ב עמ' רצט-ש) שכתב שמעיקר הדין גם הנחה על פלטה דולקת אינה הכנה (כמובן הנחת תבשיל לח היא איסור בישול, אך הוא דן על הנחה מיו"ט לשבת כשלא עשו עירוב תבשילין, או מיו"ט ראשון של ראש השנה ליו"ט שני). הוא מסתמך על החיי אדם הנ"ל, וכן על תשובת מהרש"ג (ח"א סי' סא) שכתב שכל דבר שאם לא יעשנו בשבת לא יהיה ניתן לעשותו ביום חול איננו בגדר "הכנה", ואף כאן אם לא יתחיל לחמם מבעוד יום לא יוכל לאכול כרצונו בצאת השבת. לענ"ד דבריו אינם מובנים. בשו"ת מהרש"ג הנ"ל הוכיח מכמה מקורות שמותר לעשות בשבת פעולה שלא נועדה לחסוך זמן במוצאי שבת אלא להציל רכוש, הגם שלא יהיה לו שימוש בשבת. אך אין כוונתו שכל פעולה מותרת בשבת לצורך יום חול אם אין בה עניין של חסכון זמן (כתבתי בעניין זה בתשובה אחרת על הליכה בשבת לכותל עם רב-קו). וראיתי לדודי הרב יעקב אריאל שליט"א ורבנים נוספים שהורו לאסור הנחה על גבי הפלטה משבת ליו"ט. 4. מצד אחר ראיתי שיש מקום להקל בזה: המגן אברהם (סי' תק סקי"ג) התיר לשפוך מים על בשר שלא נמלח ביום השלישי לשחיטתו שחל ביום טוב, כי אם לא ידיחו אותו היום יהיה אסור למלחו ולבשלו ויהיה מותר לאכלו רק בצלייה. וטעמו: "ולא דמי להדחת כלים שאסור, כמ"ש סי' שכ"ג, דהתם עושה מעשה בידים שמדיחו, מה שאין כן כאן, ששופך עליו מים ודיו, שרי, כמו ירקות. אבל בשבת נ"ל דאסור, כמ"ש שם (סי' שכא סק"ז)". ופירש במחצית השקל: "ששופך עליו מים ודיו. רצונו לומר, המעשה שאדם עושה אינו אלא שפיכת מים בלבד, אבל צריך לשהות במים לערך חצי שעה כמ"ש ביו"ד סי' סט סי"ג... אלא דשהיה נעשה ממילא ואין בו מעשה לאדם. אבל בשבת נ"ל דאסור, דהא אי אפשר לבשלו ולאכלו היום... מוכח מילתא דלצורך חול עושה". בדוגמה כאן מדובר במעשה קל של שפיכת מים, והמגן אברהם התיר אותו לא מפני שהדבר נחוץ למנוע הפסד (שהרי בשבת הוא אוסר זאת ולא החשיב את הדבר כהפסד, בגלל שניתן יהיה לצלותו, ועיין במשנ"ב סי' שכא סקכ"א, שהרבה אחרונים התירו), אלא מפני שבגדרי 'הכנה' אין כאן מעשה בידיים. הוי אומר, שיש שני סוגים של הכנה: כאשר האדם מתקן את החפץ בידיו ממש, כמו הדחת כלים, שהאדם עוסק ומשפשף את הכלי עד גמר נקיונו, הדבר אסור אפילו כאשר אין הוכחה שהדבר נעשה לצורך יום חול. לעומת זאת כאשר מתקיימים שני התנאים הבאים: א. האדם עושה רק מעשה קל של שפיכת מים בלבד, ללא התעסקות בהמשך, והתיקון שאחר כך נעשה מאליו; ב. לא ניכר מהמעשה שהוא לצורך מחר (בניגוד להנחת בגד במכונת כביסה, כנ"ל) - הדבר מותר. כך ביאר זאת בשו"ת מחזה אליהו (סי' סד), והתיר לפי זה להוציא דברים מהמקפיא כדי להפשיר אותם ואפילו להניח אותם במקום שבו הם יתחממו (הוא מזכיר כלי שני ולא הנחה על פלטה), וכמו כן ביאר הרב פנחס שוב, 'אור לנתיבתי' עמ' רעג-רעד. נבאר יותר את הנקודה שהתחדשה במג"א: מהחיי אדם נראה שהתיר רק פעולה של העברה גרידא, שאין לה אופי של תיקון (ולדידו הדחת הבשר הותרה רק כדי למנוע הפסד, וכך אפשר להבין גם מהמשנ"ב). לעומת זאת המג"א התיר אפילו פעולה שיש לה אופי של תיקון, אם פעולת האדם היא קצרה ופשוטה להתחלת התהליך וההמשך נעשה מאליו. לאור זאת מסתבר להתיר הנחה על פלטה עכ"פ כשהיא כבויה, מפני שאין כאן מעשה בידיים של תיקון אלא רק הנחה והדבר קורה אחר כך מאליו. 5. היה מקום לחלק בין הדחת הבשר שהותרה לבין חימום האוכל, שהדחת הבשר היא שימור המצב הקיים של ההיתר. כעין זה חילק בשמירת שבת כהלכתה (פכ"ח הערה רטז) בין הדחת הבשר לבין הסרת שומן מחלב כדי למנוע את קלקולו, שנאסרה (משנ"ב סי' שיט סקס"ב ע"פ המג"א סי' תקי סקי"ג), מפני שזהו תיקון בגוף הדבר. לענ"ד דברי השש"כ אינם מוכרחים בחילוק דק זה שבין הדחת הבשר להסרת השומן, וחילוקו של המגן אברהם ביניהם מבואר משיטתו הנ"ל לחלק בין פעולה פשוטה שמתחילה את התהליך, כמו בהדחת הבשר, שהאדם רק שורה במים, לבין פעולת האדם בכל התהליך, כמו בהסרת השומן. וגם לדברי השש"כ, אין הכרח לדמות חימום אוכל לשינוי כמו הסרת שומן מחלב. 6. תמצית הדברים: היה מקום לומר שהנחה על פלטה, אפילו כשהיא כבויה, היא הכנה, ואפילו אם אינה אלא גרמא, הדעה המקובלת בפוסקים שגרמא אסורה אפילו בדרבנן. ברם, מדברי המגן אברהם עולה שהנחה על פלטה, עכ"פ כשהיא כבויה, איננה 'הכנה' כי האדם עושה רק פעולה קלה ופשוטה ואילו שאר המעשה נעשה מאליו, וזאת בתנאי שהמאכל יתחמם כבר בשבת ואין הוכחה שהוא עושה זאת לצורך מחר. נראה שהחיי אדם והמשנה ברורה לא סברו כך יש מקום לדון לפ"ז ולהתיר גם הנחה על גבי פלטה דולקת (במאכל יבש, או גם בתבשיל לח ביו"ט, כגון ביו"ט ראשון של ר"ה לצורך היום השני, או מיו"ט לשבת כשלא עשו עירוב תבשילין), יש מקום לדון לפ"ז ולהתיר גם הנחה על גבי פלטה דולקת (במאכל יבש, או גם בתבשיל לח ביו"ט, כגון ביו"ט ראשון של ר"ה לצורך היום השני, או מיו"ט לשבת כשלא עשו עירוב תבשילין). וכך ראיתי שהתיר הראשל"צ הרב יצחק יוסף במאמרו בירחון 'האוצר' יט (אלול תשע"ח). אולם מכיוון שזו פעולה יותר מובהקת של תיקון לענ"ד נכון להמנע מכך, כשיטה המשתמעת בחיי אדם ובמשנה ברורה (עיין ב'אור לנתיבתי' הנ"ל), אע"פ שהחימום נעשה מאליו.