לכבוד הרבנים שליט"א, אחדשו"ט, מצינו בגמ’ בכ"מ מושג של "משולחן גבוה קא זכו." א’ מהו ביאור יסוד המושג הזה? ב’ מהו המקור שממנה הבינו חז"ל שכן הוא? האם יש מקור בפסוק, או רק שחז"ל הבינו שכן הוא הדבר. בכבוד,

לשואל שלום, לאחר השחיטה כל הקדשים הקלים נעשים ממון של בית המקדש, ממון גבוה, וגם מה שהבעלים אוכלים, אינו ממון שלהם, אלא הוא של בית המקדש והם אוכלים על שולחנו כמו אורחים. זהו מה שנקרא בלשון הגמרא "משולחן גבוה קא זכו". ביאור נפלא למושג זה, מופיע ב"אגלי טל" (פרק ט), וזו לשונו: "והכוונה כי מתנות כהונה לא באו בעצם וראשונה לתכלית פרנסת הכהנים, שלא באה העבודה לצורך הכהנים, אבל בהפך, הכהנים נבחרו לצורך העבודה. וכבר התבאר לך דעת חכמי האמת בענין הקרבנות, שמטרתם לקשר הרוחני בגשמי, וענין ההקרבה היא העלאה לגבוה כביכול, והוא מצדו נותנה לכהנים פרס חלף עבודתם לפניו יתברך שמו, ועל זה אמרו חז"ל: כהנים משלחן גבוה קא זכו. ואף שהענין קשה הציור, מכל מקום מצינו ציור זה ממש בחיקו יתברך בענין כולל יותר, והוא בענין מתנת הארץ לישראל, שגם כן היה כן הענין שמצינו במדרשים, שהארץ הקדושה הנחילה ה' יתברך לעם ישראל, והם הזוכים בה משלחן גבוה, ואף שלקחוה בחרב וקשת, מכל מקום הלא לה' המלחמה, כי האומה הקדושה היא בגדר כהנים, כמו שכתוב: 'ואתם תהיו לי ממלכת כהנים' (שמות יט, ו), ועל כן גם הם זכו למתנת הארץ חלף עבודתם לפניו, וכמו שכתוב: 'ויתן להם ארצות גוים ועמל לאומים יירשו בעבור ישמרו חוקיו ותורותיו ינצורו' (תהלים קה, מה)". מקור דין זה הוא מסברא, ומבואר ב"אבני מילואים" (סימן ב), שסברת הגמרא היא, שמאחר ובשעת השחיטה הקרבן עדיין שייך לגבוה ורק לאחר מכן זוכים הכהנים והבעלים בחלקם, לכן נחשבת השחיטה עבור גבוה ולא עבורם. בברכה נאמנה