לכבוד הרב שיחי’ שלום וברכה מה דין בחור ישיבה שהוא גר בחו’’ל ודעתו לחזור ולומד בישיבה בא’’י לענין יום טוב שני? אם אפשר ושייך לנמק ולתת מקורות

לשואל, מועדים לשמחה! הדעה המקובלת בפוסקים היא שבן ישיבה שבא לארץ לשנה והוא תלוי כלכלית בהוריו הרוצים שיחזור לחו"ל, שדינו כבן חו"ל, ובפרט אם גם הוא מתכנן לחזור לחו"ל. כך פסק הרב פיינשטיין זצ"ל (שו"ת אגרות משה או"ח ח"ב סי' קא) על פי דברי המגן אברהם (סי' תסח ס"ק יב) שכותב (לעניין העובר דירה, מה דינו לגבי מנהג המקום) שבחורים שבאים לשנתיים-שלוש ודעתם לחזור נחשבים כבני המקום שיצאו ממנו. הרב פיינשטיין סובר שכך הדין אפילו לגבי בחור שרוצה להישאר בארץ אך תלוי בהוריו שרוצים אחרת, כי במקרה כזה אין משמעות לדעתו. זוהי הדעה המקובלת בפוסקים, כפי שפירט בספר 'יום טוב שני כהלכתו' עמ' קצז-קצח, וראו שם דבריו בשם הגרש"ז אוירבך זצ"ל, שרק מי שהחליט באופן נחרץ להשתקע בארץ גם אם הוריו יתנגדו נחשב כבן ארץ ישראל. אמנם ראיתי שהרב מלמד שליט"א בפניני הלכה (דיני יו"ט שני, סעיף ח) סובר אחרת, ולדעתו בחור שבא לשנת לימודים בארץ דינו כבן א"י אפילו אם הוא והוריו רוצים שיחזור. הוא מסתמך על דברי החיד"א (שו"ת חיים שאל ח"א סי' נה) שמעיד שרבני ארץ ישראל פסקו לתלמידים שבאו ללמוד בארץ, והיה סיכוי כלשהו שיעלו, שבזמן שהייתם בארץ דינם כבני א"י. הרב מלמד מוסיף שבימינו התחזק הסיכוי שהבחור יקבע את מקומו בארץ. אולם לענ"ד קשה לקבל את פסקו כנגד כל הפוסקים בימינו. לעניין דברי החיד"א שציין להם, הוא מדבר במפורש על בחור הנמצא בא"י "ואינו תלוי בדעת אחרים", וכפי שביאר באגרות משה שם.