שלום הרב. בתשובתך לשאלה הקודמת, כתבת שקריטריון הנוחות אינו קריטריון לבחינת אמיתותן של דעות ואמונות. אם כך, מהו הקריטריון לבחינת אמיתותן של דעות ואמונות לדעתך? (דרך אגב - קראתי ספרי אמונה רבים שדווקא מייחסים את הנוחות שגורמת האמונה, לכך שזו הוכחה שיש באדם חלק אלוקי, ומוכיחים על ידי כך גם שיש אלוקים - דומה למה שכתבת, רק שהופכים את העובדה הזאת להוכחה מרכזית.)

שלום וברכה! ראשית אבהיר, ששאלתך מציגה אופן מסויים של הסתכלות על האמונה, כאשר האדם עומד ומתבונן מבחוץ, רואה בעולם אמונות ודעות שונות, ושואל את עצמו איזו מהן היא האמונה הנכונה. כמובן אין זו הדרך היחידה לאמונה, ורבים מגיעים אל האמונה בדרכים אחרות או בשילוב בין דרכים שונות. אך אנו נתמקד בשאלתך וננסה להרחיב מעט את היריעה סביבה. ובכן, איני סבור שישנו קריטריון מסויים שהוא "הקריטריון לבחינת אמיתותן של דעות ואמונות". האדם משתדל לבחון את הטענות בשכל ישר, ועל פי זה להחליט האם הן נכונות או לא; אך לשכל הישר הזה אין בדרך כלל קריטריונים קבועים ומוחלטים. הכרעתו של האדם מה מסתבר ומה לא, מבוססת על מכלול של הנחות אישיות ועל המשקל שהוא מעניק לטיעונים השונים, ולא על קריטריון מוחלט שיכול להכריע בבירור לכאן ולכאן. כתוצאה מכך, ניתן לראות במציאות מחלוקות רבות בין דעות ואמונות שונות, כאשר משני צידי המתרס עומדים אנשים בעלי שכל ותבונה, שאלו אוחזים בעמדה אחת ואלו אוחזים בעמדה אחרת. אילו היה קיים קריטריון מוחלט שיכול להכריע בבירור בין דעות וטענות, לא היה מקום למחלוקות כאלה. (בדומה לכך, אם כי כמובן בהקשר שונה לגמרי, כותב הרמב"ן בהקדמה לספרו "מלחמת ה'", שבמדעים מדוייקים כגון אסטרונומיה ומתמטיקה ניתן להביא הוכחות מוחלטות, אולם בלימוד הגמרא ופסיקת ההלכה אין בדרך כלל ראיות חד משמעיות, וההכרעה בין הדעות השונות מבוססת על הסברה והשכל הישר ולא על הוכחות מוחלטות.) מתוך עובדה זו, שאין בענייני ההשקפות והדעות הוכחות מוחלטות וכמעט בכל נושא ניתן למצוא דעות לכאן ולכאן, יש המגיעים למסקנה פוסטמודרנית, שעל פיה אין כלל אמת אובייקטיבית וכל הדעות הן אמיתיות (או שקריות) במידה שווה. אולם ניתן לדחות היסק זה באופן פשוט: ראשית, ודאי שעניין כדוגמת האמונה בקב"ה או בתורה מן השמים וכדומה היא שאלה שיש עליה תשובה מסויימת, כן או (ח"ו) לא. העובדה שיש אנשים שחושבים כך ויש שחושבים אחרת, אינה יכולה לטשטש את העובדה שיש כאן שאלה של אמת מול שקר, ולא ייתכן בעניין כזה ריבוי אמיתות. יתרה מזו, אפילו לגבי שאלות עובדתיות פשוטות וחד משמעיות הרבה יותר, אנו מוצאים שישנן דעות שונות וראיות לכאורה לכאן ולכאן. כך למשל, השאלה האם היתה או לא היתה שואה היא שאלה עובדתית מובהקת, ואף על פי כן יש לצערנו לא מעט אנשים בעולם שטוענים שמעולם לא היתה שואה, ואף יש אנשים בעלי השכלה ותארים אקדמיים שכתבו ספרים ומאמרים "להוכיח" טענה זו. דבר זה ממחיש, שהעובדה שבשאלה מסויימת ישנן דעות שונות ואין בה הוכחה מוחלטת שתוכל לשכנע כל אדם, אין משמעה שבשאלה זו אין כלל אמת אובייקטיבית. מה היא אם כן המסקנה הנכונה מעובדה זו של ריבוי הדעות וחוסר המוחלטות של ההוכחות? – עובדה זו צריכה להביא אותנו למסקנה ששכל האדם הוא מוגבל בטבעו, ואפשר בהחלט להטות אותו ולהטעות אותו בראיות וטענות שקריות. הכרה זו תוביל אותנו לעמדה של ענווה, וידיעה שלא בהכרח כל טענה שנראית לנו הגיונית היא בהכרח נכונה. אף על פי כן, אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, ואנו שואפים לברר את האמת כמיטב יכולתנו ועל פי מיטב שיפוטנו. כפי שכתבתי, הדרך לברר היא על ידי שימוש בשכל הישר, וזאת למרות שאנו מודעים לכך שאין קריטריון מוחלט לאותו שכל ישר, ומה שנחשב אצל אדם אחד כ"שכל ישר" עשוי שלא להיחשב כך אצל חברו. כך למשל בדוגמה שהבאתי – לכולנו ברור לחלוטין שאכן היתה שואה, והידיעה שישנם אנשים שמכחישים זאת ומעלים טענות קונספירציה למיניהן וראיות למיניהן כנגד עובדה זו, אינה מזיזה אותנו מן הוודאות הברורה שלנו. האם בנושא זה יש לנו קריטריון לבחון את אמיתותה של הדעה האחת לעומת הדעה האחרת? – לא נראה לי שיש קריטריון פורמלי כזה, אלא שהשכל הישר שלנו אומר שצירוף כל העדויות והראיות לקיומה של השואה מוביל למסקנה החד משמעית שהיא אכן התרחשה. בהקשר של שאלתך הקודמת, ננסה להפעיל על הדוגמה הזו את "קריטריון הנוחות" שהצעת. מצד אחד, אכן הטיעון הזה יכול לסייע לנו לדחות את טענותיהם של מכחישי השואה. בדרך כלל האנשים שטוענים זאת הם אנטישמים ומתנגדים לקיומה של מדינת ישראל, וממילא קל לומר שטענתם שהשואה לא התרחשה נובעת מכך שהדבר גורם להם תחושה נוחה יותר, אם בהסרת רגש האשמה של גרמניה ואומות אירופה כלפי העם היהודי, ואם כעירעור על זכות קיומה של מדינת ישראל. אבל מן הצד השני, אותם מכחישי שואה טוענים בדיוק בשם אותו קריטריון – לטענתם, העם היהודי מפיץ את הסיפור של השואה משום שהדבר נוח לו ומתאים לאינטרסים שלו, בכדי ליצור צידוק לקיומה של המדינה וליצור אצל עמי העולם רגשות אשמה ומחוייבות כלפי העם היהודי. אנו רואים אם כן, כפי שכתבתי בתשובה הקודמת, שקריטריון זה של "נוחות" יכול לפעול כמעט על כל דעה שהיא, ואין הוא נותן לנו מדד אמיתי לבחון את אמיתותן של אמונות ודעות. אנסה להציג בקצרה רבה כמה כיווני חשיבה שיש בהם ראיות לאמונה. אדגיש, שאין כאן יומרה להוכיח את מציאות ה' ואמיתות התורה, דבר שדורות של הוגים עסקו בו וספק אם יש ביכולת האדם להוכיחו בצורה מוחלטת. הכוונה היא להציג כיוונים שמראים שיש לאמונה יסודות עובדתיים להישען עליהם, ואין זה רק עניין סובייקטיבי, משום שנוח לאדם להאמין או מכל סיבה אחרת: - המורכבות והחכמה שבטבע, המעידים על קיומו של בורא ומתכנן לעולם. - המסורת של עם ישראל – העם היחיד שטוען להתגלות שנעשתה בפני עם שלם ולא בפני יחידים בלבד. - הייחודיות של הדת היהודית. דת של עם קטן, שהחזיקה מעמד יותר מכל דת אחרת, והשפעתה על התרבות העולמית היא ללא כל פרופורציה לגודלה. - ההיסטוריה המופלאה של עם ישראל, עם שתולדותיו חורגות מן המקובל בין עמים אחרים, בין לטובה ובין לרעה. דוגמה בולטת לחריגה הזו: ככל הידוע לי, אין עוד עם בעולם שיצא מארצו וחזר אליה, מלבד העם היהודי, שעשה זאת פעמיים. - הצפייה מראש של המאורעות – בתורה ובנביאים מתוארים מחד האסונות והגלויות שעתידים ליפול על עם ישראל, ומאידך ההבטחה לשיבה לארץ. - הבולטות של עם ישראל בין העמים. אם נשווה את מידת השיח הבינלאומי המתנהל סביב עם ישראל לעומת העיסוק בעמים אחרים בגודל מקביל, דומה שהעיסוק וההתעניינות (לטובה ולרעה) בעם ישראל ובארצו חורגים מכל פרופורציה. כמובן, על כל אחד מן הכיוונים הללו אפשר להתווכח בטענות כאלה ואחרות. כאמור לעיל, בנושאים כאלה לא ניתן להוכיח הוכחות מוחלטות. אולם דומה שבהסתכלות של שכל ישר, הכיוונים הללו מצביעים על כך שהאמונה אינה רק תחושה סובייקטיבית אלא מקושרת היטב עם המציאות העובדתית. וצירוף כל הכיוונים הללו ודומיהם יחד, מעלה את המסקנה שעם ישראל ותורתו הם תופעה מופלאה החורגת מן הסדר העולמי הרגיל. (לגבי ספרי האמונה שהזכרת – כפי שכתבתי בתשובה הקודמת, אני רואה בנקודה זו עניין שמשתלב היטב עם האמונה, אך לא בהכרח הוכחה מרכזית. וכאמור, בעניינים מסוג זה כל אדם נותן משקל שונה לראיות מסוגים שונים.)