ראיתי באתר שלכם ב'לוח שנה', שיש עלות השחר 90 דקות לפני הנץ ועלות השחר 72 דקות לפני הנץ. ואני רוצה לדעת: 1) מה ההבדל ביניהם, ובאיזה עלות השחר מתחיל להיות אור? 2) מאיזה עלות השחר אפשר להתפלל שחרית בשעת הדחק, ולקיים מצוות שנהוגות ביום כמו ברית מילה? 3) מאיזה עלות השחר מתחיל היום מבחינה הלכתית? 4) בתשובות לשאלה 2 ולשאלה 3, האם יש הבדל בין אשכנזים לספרדים ובין אשכנזים לאשכנזים חסידיים? אשמח לקבל תשובות, כי אני מסתכל בשני הזמנים של עלות השחר ולא יודע איזה מהם החשוב מבחינה הלכתית וגם אני לא יודע באיזה מהם מתחיל להיות אור.

שלום וברכה! 1) בגמרא (פסחים צ"ד א) נאמר שזמן הוא כשיעור זמן של הליכת ארבעה מילים לפני הזריחה. בחישוב זמן "הילוך מיל" ישנן כמה שיטות, הנובעות מפרשנויות שונות לסוגיה שם. השיטות העיקריות בחישוב המיל הן 18 דקות (עיין למשל בשו"ע תנ"ט, ב, ורמ"א רס"א, א) ו- 22.5 דקות (עיין בביאור הגר"א לסימן תנ"ט שם). על פי זה יוצאות שתי השיטות שהזכרת בעניין עלות השחר: 72 דקות (18*4) ו-90 דקות (22.5*4). לגבי השאלה "באיזה עלות השחר מתחיל להיות אור" – כל אחת מן השיטות טוענת שבזמן שהיא מציגה אמור להיראות האור הראשון. מבחינה מציאותית, החישוב האסטרונומי המקובל לזמן תחילת האור קובע זמן שנמצא בין שתי השיטות הללו (עיין בספר "הזמנים בהלכה", עמ' קצ, קצה), אך ייתכן שחכמים הגדירו את "האור הראשון" באופן שונה מאשר האסטרונומים. (ייתכן גם שהחישוב האסטרונומי הרווח הוא מעוגל, ובאחד מספרי האסטרונומיה ראיתי שיעור שמנסה לדייק יותר, והוא מתאים לזמן של 90 דקות.) 2) קשה להכריע בבירור בין שתי השיטות הללו, שכן כאמור לעיל, את סוגיית הגמרא ניתן לפרש בשני האופנים, ומבחינה מציאותית אין הכרעה ברורה בדבר. לפיכך, נראה שלכתחילה יש לנקוט לחומרא כפי שתי השיטות, כגון שלעניין תפילה יש ללכת על פי הזמן של 72 דקות, ומאידך, לעניין תחילת התענית (בתעניות הקצרות) יש ללכת על פי הזמן של 90 דקות. לגבי דינים אלה של תפילה ותענית, שהם דרבנן, יש מקום לסמוך בשעת הצורך על השיטה המקילה; אולם לגבי קיום מצוות דאורייתא, בוודאי שיש להחמיר ולהמתין עד הזמן של 72 דקות (כאשר גם זה רק בשעת הדחק – לכתחילה זמן קיום המצוות הנוהגות ביום הוא רק מהנץ החמה). 3) עלות השחר הוא תחילת היום מבחינה הלכתית (- כמובן תחילת היום לעומת הלילה, ולא תחילת היממה). השאלה איזה זמן הוא עלות השחר האמיתי, שנויה כאמור במחלוקת בין השיטות הנ"ל. 4) על פי דרכי הפסיקה הרגילות, לכאורה היו צריכים גם הספרדים וגם האשכנזים לנהוג כפי הזמן של 72 דקות, שמבוסס על פסיקת השו"ע והרמ"א, ורק תלמידי הגר"א היו אמורים לנהוג כפי הזמן של 90 דקות (עיין לעיל 1). כך אכן מופיע בילקוט יוסף (פ"ט, יב) שהספרדים צריכים לנהוג כפי השיטה של 72 דקות. אולם בפועל, בעניינים אלה של זמני היום אנו מוצאים לא פעם שהמנהג של עדות ישראל חורג מכללי הפסיקה הרגילים (דוגמה בולטת לדבר – זמן בין השמשות, שפשטות השו"ע היא כשיטת רבנו תם, ואף על פי כן המנהג כיום בארץ ישראל, לכלל העדות, הוא כפי שיטת הגר"א). כך גם בעניין זה, רבים מן הלוחות בארץ ישראל נוקטים בשיעור של 90 דקות, ללא הבחנה בין העדות השונות. ישנן עדויות שכך היה המנהג (לפחות בזמנים מסויימים) גם בקהילות בבבל ומצרים, וכן אצל הספרדים בארץ ישראל (עיין בספר "הזמנים בהלכה" עמ' קצג-קצד; כף החיים סימן פ"ט אות ד'). כך שלענ"ד אין מסתבר לחלק בעניין זה בין העדות השונות.