שלום וברכה, לקראת פסח לא ישאר חמץ בכלל בביתי. האם למרות זאת עלי למכור חמץ? כמו כן, שמעתי שיש מנהג המיוחס לחב"ד לקנות דווקא חמץ לפני פסח ולמוכרו (כגון בייגאלך קטנים וכו'). האם נכון לנהוג כך על מנת שהמכירה תחול על דבר מה? ישר כח ותזכו למצוות

לשואל, שלום וברכה! לענ"ד גם מי שחושב שאין לו חמץ ראוי שיחתום ליתר ביטחון על שטר מכירת חמץ, אבל אין לקנות חמץ במיוחד לשם כך. הרחבה: באופן עקרוני בוודאי אין טעם למכור חמץ אם אין לך חמץ, ומי שבאמת אין לו חמץ הרי לא מכר לגוי שום דבר. בכל זאת, למעשה לענ"ד עדיף לחתום על שטר מכירת חמץ ליתר ביטחון, כי לפעמים יש ברשותנו חמץ בעל ערך שאיננו יודעים עליו, כגון מוצרים שכשרותם לפסח אינה בטוחה. תעשיית המזון בימינו מורכבת מאוד, ובדרך כלל המוצרים מתחלקים לשלושה: הידועים כחמץ, שאותם מבערים; הידועים ככשרים לפסח; ואלו שכשרותם מפוקפקת, אבל חבל לשרוף אותם מחמת ספק קל. את אלה עדיף לרכז בארון מסוים ומסומן ולמכור את כל תכולתו. כמו כן לפעמים יש ברשותנו תרופות טעימות שאינן כשרות לפסח (עיין משנה ברורה סי' תמב ס"ק א לעניין איסור "בל יראה ובל ימצא" בתערובת חמץ), וגם אותן כדאי להכניס לארון הנ"ל ולמכור. לפעמים יש לנו גם מניות של חברות שיש בבעלותן חמץ (עניין שנחלקו בו הפוסקים, האם המחזיק במניה נחשב בעלים לעניין איסור חמץ). לגבי חמץ חסר חשיבות, שאנחנו מוכנים בלב שלם לבערו מן העולם אילו ידענו עליו, ניתן להסתפק בביטול החמץ (באמירה "כל חמירא וחמיעא" וכו' אחרי בדיקת החמץ וכן בשעת שריפתו). אולם לגבי חמץ בעל ערך רב שישנו בבעלותנו ואינו ידוע לנו, או נשכח מליבנו מסיבה כלשהי, ואילו היינו זוכרים אותו לא היינו מתייחסים אליו כאל "עפרא דארעא", קשה יותר להסתמך על ביטול החמץ בלבד. למעשה, בדיקת החמץ נועדה להיות גיבוי למקרה זה בדיוק, כדי שאם יהיה חמץ שלב האדם מתקשה לבטלו בכנות הוא יימצא בבדיקה ויבוער (כך הסביר הר"ן על הרי"ף בתחילת מסכת פסחים). אך כאשר יש חשש שבדיקת החמץ לא כיסתה לחלוטין את כל החמץ שברשותנו, כגון בדוגמאות הנ"ל, עדיף לגבות את הבדיקה והביטול גם במכירה. כבר שמעתי על משפחות שלא רצו למכור חמץ "על העיקרון", ומאידך השאירו בבית מוצרים שכשרותם לפסח אינה בטוחה (לא אכלו אותם, אבל השאירו) וניסו לברר על כל מוצר ומוצר האם יש בו חמץ או לא, ואחר כך התברר שהיו טעויות בבירור ויצא שכרם בהפסדם. בכל אופן, אין כל צורך וגם לא כדאי לקנות חמץ במיוחד כדי שהמכירה תחול עליו. מכירת החמץ נועדה בעיקרה למקרה של הפסד כספי גדול משריפת החמץ. כשיש לך חמץ בעל ערך מועט, שאובדנו אינו הפסד משמעותי עבורך, עדיף לבער אותו ולא למכור. אמנם יוצא שאם באמת אין לך חמץ אזי אין למכירה על מה לחול, כמו שכתבת, אבל אין בזה שום נזק. אז מה אם היא לא תחול?! אילו היה דין שחייבים למכור חמץ היינו צריכים לדאוג שהמכירה תחול, אבל אין שום דין שחייבים למכור חמץ, אלא הדין הוא שמי שיש לו חמץ צריך לבערו, או בלית ברירה למכרו, ואם אין חמץ כלל - מה טוב. ציינת שמנהג חב"ד לקנות חמץ כדי למכרו. אינני בקיא במנהגי חב"ד, אבל עיינתי בספר 'אוצר מנהגי חב"ד' מאת הרב יהושע מונדשיין בפרק העוסק במכירת חמץ (ח"ב עמ' עה-פב) ולא מצאתי מנהג כזה. נאמר שם אמנם ש"לא נמנעו מלמכור חמץ גמור" כשהיה צורך בכך, אך לא נאמר שהקפידו בדווקא לקנות חמץ כדי למכרו.