שלום וברכה! לפעמים מתפרסם בבית הכנסת מכתב "בבקשה להתפלל" עבור איזה חולה עם שמו. האם יש חובה להתפלל על חולה שיודעים עליו שהוא חולה? פשוט ראיתי שהחזו"א כותב באיגרותיו שיש בכך איסור של "לא תעמוד על דם רעך"

לשואל, שלום וברכה! התפילה על חולה אינה חיוב גמור, אך יש בזה קיום מצוות עשה של "ואהבת לרעך כמוך". מי שנמנע מלהתפלל על החולה סתם כי הוא אדיש לגורלו, מסתבר שבכך הוא מבטל מצוות עשה של "ואהבת לרעך כמוך". לעומת זאת כאשר יש סיבה כלשהי, ולו גם קלושה (כגון שכעת אין לך פנאי לרשום את שם החולה, או שריבוי השמות לתפילה מעכב אותך בתפילתך, או שייתכן שהבקשה להתפלל אינה מעודכנת והחולה כבר החלים), אין חובה ממש להתפלל. מכל מקום, בוודאי זוהי מידה טובה להתאמץ יותר בתפילה על זולתנו, וכדאי מאוד להקפיד להתפלל על כל חולה שאנו שומעים עליו, ולו תפילה קצרה אחת. בקובץ אגרות החזו"א (ח"ג סב) מופיעה אמירה שמי שיכול להתפלל על החולה ונמנע מכך הרי זה "לא תעמוד על דם רעך". אך נימת הדברים שם היא במובן המוסרי, עי"ש. מבחינה הלכתית המצווה "לא תעמוד על דם רעך" עוסקת רק בהצלה במובן הגשמי והמעשי. ראיה לכך מהגמ' בברכות יב ע"ב: "ואמר רבה בר חיננא סבא משמיה דרב: כל שאפשר לו לבקש רחמים על חבירו ואינו מבקש - נקרא חוטא, שנאמר: גם אנכי חלילה לי מחטא לה' מחדול להתפלל בעדכם". לא הובא הפסוק בתורה "לא תעמוד על דם רעך", וגם הלשון "נקרא חוטא" משמעה יותר במובן המוסרי, כניסוחו של המאירי שם: "ממדות החכמים ומטכסיסיהן שלא יהא אחד פורק עול ומתייאש מענינים הצריכים לחברו. אמרו ז"ל: כל מי שאפשר לו לבקש רחמים על חברו ואינו מבקש נקרא חוטא". ואכן, הרמב"ם והשו"ע לא כתבו דין כזה, שחובה להתפלל על חברו. ראיה נוספת הביא בספר 'משנת פיקוח נפש' (סימן סא, שמוקדש כולו לשאלתך) מהגמ' בערובין כט ע"ב: "תנו רבנן: לא יאכל אדם בצל, מפני נחש (כלומר, ארס. רש"י) שבו. ומעשה ברבי חנינא שאכל חצי בצל וחצי נחש שבו, וחלה ונטה למות, ובקשו חביריו רחמים עליו וחיה, מפני שהשעה צריכה לו". ופירשו הריטב"א והיעב"ץ את הנימוק "מפני שהשעה צריכה לו", שאלמלא כן לא היו מתפללים עליו, כי לא נזהר מהסכנה. וכן הובא בשם הרב חיים קנייבסקי שליט"א (בספר הנ"ל עמ' רעח ובספר 'דולה ומשקה' עמ' 419), שאינו חיוב משום "לא תעמוד על דם רעך", שאינו אלא בהשתדלות מעשית ולא בפעולה רוחנית, אלא זהו עניין של גמילות חסדים. ובספר 'אשיחה' (מאת ש"ב ר' זאב אריה שטיגליץ, ח"א עמ' קסג) הובא בשמו שהפוסקים השמיטו את הגמ' בברכות כי "אינו חיוב, רק עניין". בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ד סי' נא) כתב שיש חובה ממש להתפלל על החולה, אבל לא כתב שזה משום "לא תעמוד על דם רעך", אלא משום מצוות גמילות חסדים, שהיא סעיף מ"ואהבת לרעך כמוך". הוא לומד זאת ממצוות ביקור חולים, שחלק ממנה - כאשר אין משהו מעשי שהחולה זקוק לו כעת - הוא להתפלל על החולה (כמ"ש בנדרים מ ע"א, ועיין רמב"ם הל' אבל פי"ד ה"ו). יש הבדל משמעותי בין שני המקורות לחיוב: אם משום "לא תעמוד על דם רעך" לכאורה אין לזה הגבלה, ויהיה האדם חייב בכל זמנו הפנוי לעמוד בתפילה על כל צרה ששמע עליה; ואם משום גמילות חסדים ו"ואהבת לרעך כמוך", מסתבר שדי בתפילה חד פעמית, ואפילו היא אינה חובה כאשר אדם נמנע מתפילה מחמת צורך כלשהו, ורק כאשר הוא נמנע מתפילה מתוך אדישות לגורל חברו הוא נחשב כמבטל מצווה (עיין שו"ת אורח משפט לראי"ה קוק, חו"מ סי' כו, על גדריה המעשיים של מצוות "ואהבת לרעך כמוך", ומתי נחשב כמבטל מצוות עשה). עוד יש להעיר, שהחיוב להתפלל על החולה במקורות שציין האגרות משה נאמר לגבי המבקרים, ואפשר להבין ממקורות אלו (בניגוד למסקנת האג"מ) שרק מי שמתאפשר לו לבקר בבית החולה חייב גם להתפלל עליו, מאחר שזוהי הזדמנות מיוחדת לתפילה, במעמד השכינה שלמראשותיו של חולה. ועוד, שהתעלמות מן התפילה במצב זה מצטיירת ובולטת יותר כאדישות לגורל החולה. לכן מסתבר לענ"ד יותר כדעת הגר"ח קנייבסקי שליט"א שהובאה לעיל, שבדרך כלל אין זו חובה מוחלטת, וכפי שמשמע בפוסקים. יש מקום למחשבות שונות על ההבדל האמור באיסור "לא תעמוד על דם רעך" בין פעולה מעשית לפעולה רוחנית. מצאנו כיוצא בזה בהלכות תפילה בשבת על צרה וסכנה (שו"ע או"ח סי' תקעו סי"ג): "עיר שהקיפה אנסין או נהר, וספינה המטורפת בים... זועקים ומתחננים בתפלות בשבת אבל אין תוקעין, אלא אם כן תוקעין לקבץ העם לעזור אחיהם ולהצילם". זאת אומרת, לא רק שאין חיוב אלא גם אסור לתקוע בשבת כבקשת רחמים, אלא רק בתור אזעקה לצורך פעולה מעשית, והטעם - "שאין אנו בטוחין כל כך שתועיל תפלתנו לצעוק עליהן בשבת" (רש"י תענית יד ע"א). דומני שהדברים מקבלים חשיבות יתירה בימים אלו, ימים של מחשבות והפקת לקחים סביב האסון במירון בל"ג בעומר: הפקת הלקחים צריכה להתחיל במישור הפרקטי והטבעי. הסבר אפשרי אחר להבדל בין סוג הפעולות הוא שפעולה במישור הרוחני היא דבר שאין לו סוף וגבול. עם כל החשיבות של הצלת החיים, אי אפשר שכל אדם מן השורה, שאין זה עיסוקו ומקור פרנסתו, יהיה משועבד כל ימיו להצלת חיים. כאשר החיוב מוגדר לתחום הפיזי והמעשי, לרוב החיוב נתחם לאישים מסוימים העוסקים בבטחון ורפואה ו/או לזמן מוגבל וקצר באופן יחסי. לעומת זאת הגדרה מרחיבה שתכליל את המישור הרוחני ב"לא תעמוד על דם רעך" הופכת לדרישה לא סבירה מהאדם. גם אם יאמר את ספר תהלים עשר פעמים, שמא הפעם האחת עשרה תועיל?! לכן חשוב להבדיל בין המישור המידותי, שבו צריך לפתח את האכפתיות לזולת, לבין ההדרכה המעשית, שאינה מחייבת לעשות כל מאמץ רוחני להצלתו.