זרקו אבנים על רכב שאול שנסע לבית אל האם חייב השואל?

בע"ה שאלה: זרקו אבנים על רכב שאול שנסע לבית אל האם חייב השואל? תשובה: לא ניתן לחייב את השואל. הרחבה. חיוב שואל באונסים, במשנה (בבא מציעא צג, א) מפורטים דיני ארבעת השומרים, ושם מבואר שהשואל "משלם את הכל" וחייב אף באונסים. דין זה צריך ביאור שהרי בכל דיני התורה "אונס רחמנא פטריה" ואין דרישה מהאדם להיזהר מאונסים כאלו, ויש להבין מה השתנה בשואל. אכן מדברי הראשונים (למשל רש"י סנהדרין עב,א ד"ה "ולענין", רשב"א בבא מציעא לו, ב) עולה שחיוב השואל באונס אינו מחמת שהיה עליו להיזהר באונסים, אלא הסיבה שהשואל הוא זה שצריך לספוג את נזקי האונס היא ש"כל הנאה שלו" (בבא מציעא צד, ב) - הוא נהנה מהחפץ ולא משלם עליו, ולכן עשתה אותו התורה כאילו הוא ברשותו, וכשם שהלקוח מפסיד כאשר החפץ שקנה נאנס-כך גם השואל. פטור שואל במתה מחמת מלאכה, וביאור הראשונים. למרות החיוב הגורף, לכאורה, של אונסין בשואל, מצאנו כמה מקרים בהם שואל פטור, וביניהם "מתה מחמת מלאכה". במסקנת הסוגיא העוסקת בבהמה שההשאלה פגעה בה (שם צו, ב), מסכם רבא ואומר שהשואל פטור בין אם המלאכה הכחישה את הבהמה ובין אם ממש המיתה אותה, וזאת משום שהשואל טוען למשאיל "לאו לאוקמא בכילתא שאילתה". טענה זו טעונה ביאור, כיוון שלכאורה מהות טענה זו של השואל היא שהוא איננו אשם במה שעשה, ולא נחשב כפושע או כרשלן, שהרי היה ברור לכל ששאל את הפרה למלאכה ולא לרביצה במקום. וכיוון שראינו ששואל חייב אף כאשר הוא אנוס גמור והבהמה מתה שלא באשמתו כלל, מדוע יש לפטור אותו אם מתה בגלל מלאכתו? בתשובה לשאלה זו נחלקו הראשונים (שם): הרמב"ן יישב שאכן שואל חייב באונס, אך לא במקרה שהמשאיל פשע, וכאשר בעלים של בהמה מייעד אותה להשאלה למלאכה שאיננה מתאימה לה – הוא הגורם והאשם בנזק ולכן עליו לספוג אותו. באופן אחר מבאר הרשב"א שכאשר אדם משאיל למלאכה הוא עושה זאת מתוך ידיעה שהמלאכה תכחיש את הפרה, ואם למרות ידיעה זו הוא מוכן להשאיל-הוא מוחל עליה, וכיוון שכך גם למוות מוחלט של הפרה בגלל המלאכה יש להתבונן כסוג של בלאי שהמלאכה יצרה בפרה וגם בזה הבעלים לא הקפיד וממילא אינו יכול לתבוע תשלום עליו. מחלוקת הראשונים בדין השואל פרה ובאו עליה ליסטים, ופסיקת ההלכה. בהמשך הסוגיא הגמרא מביאה מקרה של אדם ששאל חתול כדי להרוג את העכברים ובאו עכברים ואכלוהו, וגם בזה פטור רבא את השואל. מכח גמרא זו נחלקו ראשונים (כפי שמביא הטור בסימן שמ) לגבי אדם ששאל פרה והוליכה בדרך, ובאו לסטים והרגוה. לדעת הרמ"ה גם בזה יש לפטור, שמה לי אכלו עכברים ומה לי פגעו לסטים. וכך פסק השו"ע (שמ, ג). אמנם הרא"ש חולק ומחייב, ואומר שאכן השואל חתול פטור כיוון שההשאלה היתה כדי להילחם בעכברים והמלחמה מולם היא המלאכה, וכשהחתול הפסיד במלחמה זו יש כאן מתה מחמת מלאכה, אך המוליך בהמה לא השאילה כדי להיאבק בלסטים, והנזק אינו מחמת מלאכה. והביא דבריו הרמ"א (שם) בשם יש חולקים. אלא שבסוף דבריו הרא"ש מוסיף ומסביר טעמו שבלסטים אין זה מתה מחמת מלאכה כי "אף בלא מלאכה אפשר שתאנס ממנו, הילכך חייב". בבדק הבית ענה ליישב את דעת הרמ"ה מקושית הרא"ש, שקיי"ל שבעיר לא מצויים לסטים כמו בדרך. מסתבר שגם הרא"ש מודע לכך שבדרך סכנת הלסטים מצויה יותר, ובהסבר כיצד יענה לדברי בדק הבית והרמ"ה, וביסוד המחלוקת ביניהם, ניתן להציע שתי דרכים: גם הרא"ש מסכים שהפטור במתה מחמת מלאכה הוא גם במלאכה שרק גורמת את הנזק השואל אף שהיא לא יצרה את הנזק, מאידך גם הרמ"ה מסכים שאם הנזק היה יכול להיגרם גם ללא המלאכה – חייב (כפי שביאר הנתיבות שם ביאורים סק"ה). לא נחלקו אלא כאשר המלאכה מגבירה את הסיכון שקיים גם בלעדיה שלדעת הרמ"ה זה גם נקרא מלאכה שגורמת מוות ופטור, ולדעת הרא"ש כיוון שהסיכון היה קיים במידה כל שהיא גם בעיר אין זו מלאכה שגורמת מוות וחייב (פרח מטה אהרן ב קטו, מחנה אפרים הלכות שאלה ופקדון ד). הרא"ש חולק וסובר שבשביל לפטור צריך שהמלאכה ממש תיצור את הנזק, ולא רק תגרום ותסבב אותו, ומילותיו "אף בלא מלאכה אפשר שתאנס" לא באו להעיר הערה מציאותית שלהסטים לא מצויים בעיר (כהבנת בדק הבית), אלא הן אמירה עקרונית המחלקת את כל האונסים האפשריים בעולם לשניים: כאלו שהמלאכה יוצרת ויכולים לקרות רק על ידיה ובהם פטור, וכל שאר האונסים לסוגיהם שנוצרים שלא מחמת המלאכה, כמו לסטים ומחלה, שבכל מקום יכול לקרות אחד מאונסים אלו אף בלא מלאכה. האחרונים המבינים כהבנה הזו ביארו שמחלוקתם הרמ"ה והרא"ש תלויה במחלוקת הרמב"ן והרשב"א לעיל ביסוד הפטור של מתה מחמת מלאכה. שהרמ"ה הבין כרשב"א שהפטור הוא בגלל שהמשאיל לא מקפיד על נזקים שיקרו כתוצאה מההשאלה, ואם כן מה לי אם המלאכה ממש יצרה את הנזק ומה לי אם גרמה אותו. אך הרא"ש סובר כרמב"ן שסיבת הפטור במתה מחמת מלאכה היא פשיעת המשאיל שייעד את הבהמה שלו למלאכה המזיקה לה, וכל עוד המלאכה מצד עצמה איננה יוצרת נזק אין לראות את המשאיל כפושע אלא את השואל כנאנס שחייב (ש"ך סק"ה, גר"א סקי"ב). זריקת אבנים על ידי מחבלים. באופן פשוט היה נראה שגם מקרה זה תלוי במחלוקת השו"ע והרמ"א. שלשו"ע הפוסק כרמ"ה יש כאן פטור של מתה מחמת מלאכה משום שהמחבלים יכלו לפגוע ברכב רק בגלל נסיעתו בדרך, ואילו לרמ"א יש לחייב זאת משום שהדרך לא יצרה את הנזק. אלא שלמעשה גם אחר הבאת הרמ"א את דברי הרא"ש לא ניתן לחייב את השואל משתי סיבות: בשו"ת מהרשד"ם (חושן משפט תלה) כתב שלמעשה אין להוציא ממון על סמך שיטת הרא"ש, הן מחמת שייתכן שהרא"ש אמר זאת רק בדרך לימוד לדחות ראיות הרמ"ה אך לא הכריע לחלוק עליו, והן משום ש"מאן הוא דנפיש חיליה לאפוקי ממונא בדור הזה נגד סברת הרמ"ה". כאמור ניתן להבין את דברי הרא"ש כביאור הראשון שגם הוא פוטר כאשר המלאכה רק גרמה את הנזק ולא יצרה אותו, ופוטר רק במקרה שנזק כזה היה יכול לקרות (גם אם בסיכוי נמוך) באופן אחר גם ללא גרימת המלאכה, וכיוון שבתוך היישוב אין כלל וכלל סכנה של זריקת אבנים, ממילא כאן כן ניתן לראות את המלאכה כגורמת את הנזק וגם הרמ"א יפטור באופן זה. יהי רצון שגם בזכות הזהירות שלך בדיני ממונות תתקבל תפילתנו "ובכן תן כבוד ה' לעמך... וכל הרשעה כולה כעשן תכלה". בברכה, הרב עודד מילר