לכבוד הרב המשיב שליט"א, שלום. התחלתי ללמוד הלכות טומאת כהנים עם חבר, ונתעורר לנו שאלות בלימוד ורציתי לבררן. א. הראשונים מזכירים ברייתא ממסכת שמחות שכל טומאה שאין הנזיר מגלח עליה אין הכהן מוזהר עליה. מה המקור של הדין הזה, האם הוא הלכה למשה מסיני, או איזהשהו דרשה, או סברא בעלמא? ב. הפוסקים מזכירים שיטת הראב"ד שיש קולא לכהנים בזה"ז מאחר וכולם טמאי מתים. אבל לכאורה מהיכא תיתי לומר שבזמן הזה כל כהן הוא טמא מת, שאף אם בזמן הראב"ד שלא היה להם בתי חולים רגילים כיום, וגם גרו כולם ביחד, אז י"ל דמן הסתם היה איזה זמן ששהה תחת אהל המת, אבל לכאורה קשה לומר כן גם בזה"ז? ג. לגבי שאלת כהנים בבתי חולים, איך משפיע הצינורות של המזגן והביוב וכדומה על הדין? (והפוסקים מצאו מקום לקולא כשהמת בשטח אחרת מהכהן, כך שאין כאן אלא טומאה ממין סוף טומאה לצאת ולא טומאת אהל ממש, אבל אם הצינור ממשיך את הטומאה א"כ לכאורה ליתא לסברא זו.)

שלום וברכה, א. התוספות (כתובות ד:) כותב שזו ברייתא משובשת ומביאים ראיות לכך. אך הרמב"ם נזירות ז,א כתב "יראה לי שכולן טומאתן אינן דין תורה, שהרי אין הנזיר מגלח עליהן". וכן מכך שלא חייבים על אומרות אלו על ביאת מקדש (נזיר נו:). היינו שלמד מדין נזיר וביאת מקדש, שזו לא טומאה מדאו' ולכן כהן אינו לוקה. וזה שאין נזיר מגלח בכך כתב חידושי ר' מאיר שמחה (נזיר נד:) שזה מדברי קבלה. ועיין באור שמח אבל (ג,ב) שמחלק בין כהן גדול לכהן הדיוט ולומד זאת מהפסוקים. ג. הפוסקים דנו האם מטלטלין שיוצרו ע"ד לחברם האם דינם כקרקע, הגרש"ז (שולחן שלמה ערכי רפואה) נטה לומר שדינם כקרקע וחוצצים בפני הטומאה, כיוון שבפתח לצינור ישנה רשת שדינה כלבוד. בברכה, ב. 1. השו"ת חתם סופר (יו"ד שמ) מתקשה בשאלה זו, ומתרץ שלדעתם גם טומאה ע"י המשכה היא מהתורה. 2. הרוקח כותב שעובר נטמא במעי אמו, ונשים אינם נזהרות מליטמא למת בהריון. 2.