1) מדוע הדין של אמירת שירה על כל צרה שלא תבוא, לא הובא ברמב"ם או בשו"ע (לפחות לא במפורש)? האם אכן ניתן להוציא מדבריהם את הדין הזה? מה המשמעות ההלכתית המעשית לדין זה כאשר הוא אינו מופיע במפורש בפסיקותיהם? 2) נביאים שבינהן תיקנו להם לישראל"... ומכאן שאין זה תקנה חדשה כאשר באה צרה לישראל ואומרים שירה כשנגאלין. אך מניין שלא צריך סנהדרין בשביל לקבוע שיש לאמר שירה על צרה זאת ולא זאת? 3) בהקשר לשאלה 2. הרי חוץ ממלחמת השחרור, ומלחמת 6 הימים היו עוד מלחמות שבהם לכאורה היה נס והצלה כמו מלחמת יום כיפור. מדוע עליהם אומרים שירה ועל מלחמת יום כיפור אין אומרים שירה? 4) מה בידיוק קרה בה באייר שעליו אנחנו אומרים שירה ביום העצמאות, האם על היציאה משעבוד לגאולה, או ממוות לחיים, או האם על שניהם? 5)האם ראוי להגיד את ההלל בברכה או לא? אם כן, כיצד דעה זאת מתמודדת אם הטענות: א) מבחינה מספרית לא היה רוב ישראל בארץ. ב) שבשביל להגיד עם ברכה צריך להגיד לנס היוצא מגדר הטבע ג) שאין אומרים הלל עם ברכה על "הצלה לא שלמה" שלכל הפחות זה אתחלתא דגאולה ואינו גאולה שלמה עדיין, ד) שיוצאין ידי חובה הודאה גם ללא הברכה, ומדין של ספק ברכות להקל יש להעדיף לא לברך על ההלל. 6) האם יש לאמר הלל גם בלילה? ואם כן האם עם ברכה או לא?

שלום רב אנו רואים שפוסקים רבים התייחסו לאפשרות לקבוע הלל על הצלה בקהילות שונות. פורים של מקומות רבים. זאת למרות שאין לכך מקור ברמ' או בשו"ע. גם בתשובות של גדולי הפוסקים דנו בכך. [חת"ס ועוד]. השאלה על איזה מלחמה לתקן נתונה לחכמי הדור. כשם שבימי בית שני נכתבה מגילת תענית וקבעו ימים שונים כפי דעת החכמים כך גם בדורנו שאנו זוכים למה שזכו בימי בית שני ראוי לתקן. האם זה אומר שעל כל הצלה נתקן. על כך יש להשאיר לחכמי הדור. קבעו יום לציון מלחמת יום העצמאות כיום של יציאה משעבוד לגאולה וכיום שהוא הבסיס להצלה מוות לחיים. לאחר למעלה משבעים שנה אנו רואים כיצד המדינה היא הצלה גדולה לעם ישראל בכל התחומים גם בתחום ההתבוללות הנוראית שסובלת האומה בכל הגלויות. בה' באייר יום הכרזת המדינה היה את העוז והעוצמה לצאת מעבדות לחרות. היה צריך לקבוע יום שהוא מציין את הנצחון במלחמה. קבעו יום זה כיום שמכוחו היה יכולת אירגונית יותר וסיעתא דשמיא במאבק ובניצחון על אויבנו. לאחר מכן קבוע עוד יום שבו האומה עלתה קומה. ממצב של סכנה מתמדת מההתגרויות של אויבנו יצאנו למרחב. נהפכו להיות עם שמטיל אימתו על אויביו. קביעת יום נוסף כולל בתוכו את ההודאה על כל המלחמות שבאו לאחר מכן. למרות שלא היה רוב כמותי של עם ישראל אולם התרחשות שקוראת בארץ ישראל היא נוגעת לכל עם ישראל. הקיום של האומה בגלות בכל מהלך הגלות ניזון ממה שקורה בארץ ישראל. בודאי כך הדברים ניכרים בעת התחייה. בעת הזאת הקיום היהודי מקבל כוחו ממה שקורה בארץ ישראל. הבסיס לתקנות אלו זה חג החנוכה. הנחת היסוד שבחנוכה אנו לא אומרים הלל על הדלקת הנרות אלא על נצחון המלחמות שאישרו לעם ישראל לעלות קומה במדרגתם הכללית. אמירת ההלל בחנוכה היא למרות שלא היו שם ניסים ונפלאות במובן של שינוי סדרי הטבע במערכות הכלליות של המציאות. הנס התלבש בסיעתא דשמיא הרצופה שהביאה להסרת האיום מצד היוונים ובתולדה של חזרת מלכות שראל למשך תקופה מסוימת. אם על המאתים שנה של ימי בית שני אומרים הלל כ"ש שעל מאה שנות גאולה בדורנו יש לומר הלל. יש באמת רבים מהפוסקים שהורו לומר הלל בלא ברכה . אולם מי שרבו מורה לומר ברכה גם הוא יש לו על מי לסמוך. העיקר כפי שאתה כותב שלא להיות כפויי טובה ולהודות לקב"ה ולהללו על כל החסדים והניסים שעושה עימנו. למרות הכלל של ספק ברכות להקל פוסק יכול על פי ראיות ולפי לימודו להכריע לברך. אין כאן מנהג או הוראה מוחלטת שלא לברך. לגבי הלל בלילה לרוב גדול של הדעות אין לכך מקום. היו שרצו ללמוד מליל הסדר שיש לומר הלל בלילה אולם לרוב הדעת אין ללמוד מליל הסדר ומנס יציאת מצרים לשאר מקומות. כל טוב