האם מותר למעוך תמרים בשבת?

שלום וברכה, לרוב הפוסקים מותר למעך תמרים בשיני המזלג , אם אוכל לאלתר. ויש שהחמירו למעך דווקא בשינוי (כגון בחלק האחורי של המזלג או בכף). הרוצה להקל למעוך לאכילה לאלתר רשאי, והמחמיר למעך בשינוי תבוא עליו ברכה. בכל מקרה אין למעך בכלי המיוחד לכך. הרחבה: א. שנינו בגמרא בשבת (דף עד ע"ב): 'אמר רב פפא האי מאן דפרים סילקא חייב משום טוחן'. ונחלקו הראשונים מדוע נקטה הגמרא 'סילקא'. לדעת רוב הראשונים (תוספות, רמב"ן, ריטב"א, ר"ן, רי"ד ועוד) סילקא אינו ראוי לאכילה כמות שהוא, ולכן חייב עליו, אך שאר מאכלים שניתן לאוכלם כמות שהן – מותר לטוחנם. דעת הרמב"ם שדווקא כשמחתך את הירק דק דק כדי לבשלו חייב (ודעתו דומה לדעת רוב הראשונים). לדעת הר"ח והרא"ש לא שייכת טחינה באוכל, אלא הכוונה לחיתוך של עלי נסרים שעקב חיתוכם יוצא מהם נסורת דקה כקמח. לדעת רש"י, רשב"ם, רא"ם, או"ז, ורשב"א כוונת הגמרא לכל מאכל שחותך אותו דק דק, שחייב עליו משום טוחן. השו"ע בסימן שכא, סעיף יב פוסק כדעת המחמירים וזה לשונו: 'המחתך הירק דק דק, חייב משום טוחן'. ביחוה דעת (ה כז) תמה מדוע פסק שו"ע נגד הרמב"ם והרא"ש שהם שני עמודי ההוראה, ושרוב הראשונים סוברים כמותם (הרמב"ן והרא"ה והריטב"א וספר התרומה והתוספות והמאירי והרמ"ך). וכתב שאולי החמיר השו"ע מחמת ספק איסור תורה, והשאיר בצ"ע, אלא שאם יש ספק נוסף ודאי שניתן להקל. [אמנם לחזו"א (או"ח סימן נז) דרך אחרת בלימוד דעות הראשונים, ולדעתו דעת המתירים היא מיעוט, ואף הרמב"ם אסר מדרבנן כשחותך מאכל שנאכל חי (וכן סוברים רוב הראשונים) ואין לצרף דעתם להיתר]. ב. הרשב"א מחדש שמותר לחתוך דק דק כשחותך לאכילה סמוכה ('לאלתר'), כמו שמצינו שהתירו זאת במלאכת בורר, וכ"כ הר"ן. הב"י מביא דברי הרשב"א וכתב עליהם שאין מי שחולק עליו, וכן פסק הרמ"א בסימן שכא סעיף יב. הב"ח גם מסכים לחידוש הרשב"א, ואף הגר"א בביאורו הביא ראיה לדברי הרשב"א מהמשנה בשבת דף קנה ע"א. אמנם שלטי הגיבורים אינו מקבל היתר זה, ולדעתו אין הבדל בין טוחן לאלתר ובין טוחן לאחר שעה. והביא דבריו המג"א (אך כתב שהמנהג לחתוך דק דק לאכילה סמוכה). ואף המשכנות יעקב (סימן קיד) תמה על הרשב"א. אך בשו"ת יחוה דעת (חלק ה, כז) דחה דבריו בשתי ידים, וכתב שדבריו תמוהים. ג. הב"י כותב למסקנת דבריו שאף כשמתכוון לאכילה סמוכה, יזהר לחתוך חתיכות גדולות קצת. המשנ"ב כותב (ס"ק מה) בשם כמה אחרונים שנכון להתנהג כמו שכתב הב"י, אך המקילים לחתוך דק דק לאכילה סמוכה (בלבד), יש להם על מה לסמוך. וכן כתב שבט הלוי (א, פו) שיש להזהר אם אפשר, והמקילים אין מוחים בידם. (ומה שכתב בחלק ז, סימן צב להביא ראיה למחמירים, נראה שאין כוונתו לפסוק כך לדינא). ד. אמנם החזו"א (או"ח סימן נז) חלק על דברי הרשב"א, וכתב שמשמע שהיראים והרשב"ם ועוד, שסתמו בדבר, משמע שלא קיבלו התירו של הרשב"א. והסתייע החזו"א מדברי הב"י הנ"ל, שסיים להחמיר ולחתוך חתיכות גדולות. (ודחה את הספקות שהביא הב"י כדי להתיר ע"ש). וסיים החזו"א: 'נמצינו למדין דשחיקת בננות לפני התינוקות בשבת שאינם יכולים ללעוס, אפילו להאכילם לאלתר, אין כאן היתר של הרשב"א וכו', ואם כן יש בזה חיוב חטאת, ואין לנו להתיר רק על ידי שינוי, בקתא דסכינא (ידית הסכין), או קתא דכף ומזלג', והמשיך וכתב: 'לענין חיוב טוחן אין נפקותא בין דבר יבש שמתפרד לרסיסים נפרדים, לבין דבר רטוב שמתדבק בטחינתו לגוש עב, שהרי דבילה וגרוגרות שנכתשין, מתדבקים לגוש, ומכל מקום יש בהם משום טוחן'. ה. הרי שהחזו"א החמיר בשני דינים: א. יש איסור תורה במעיכת פירות או ירקות לצורך תינוק, ואין להתיר זאת אלא כשעושה כן ע"י שינוי (וכיצד התיר איסור תורה ע"י שינוי, עיין בב"י בסימן שכא, ד"ה וכתוב בשבלי הלקט, ואכמ"ל). ב. גם מעיכה שמשאירה את המאכל דבוק לעצמו שייך בו איסור טוחן מהתורה. ויותר מכך הוסיף (סימן נז ד"ה אמנם) שבריסוק לא התחדש ההיתר של אכילה סמוך לסעודה, ונראה שמדבריו שבריסוק מתבטל לחלוטין שם המאכל ממנו, ורק בחיתוך המאכל שאינו מבטל לחלוטין שם המאכל, חידש הרשב"א להתיר לאלתר. בספר שמירת שבת כהלכתה (פרק ו הלכות ו וז) הביא דברי החזו"א לדינא, ולא התיר למעך ירקות אלא אם יעשה בשינוי, או כאשר הירק רק מאוד. ו. אמנם יש אחרונים שכתבו להשיג על דבריו בשני הדינים לעיל. בדין מעיכת פירות או חיתוכם דק דק לאלתר, שהחזו"א החמיר בו מדינא, כתב ביחוה דעת, שדבריו נגד הב"י, שכתב שאין חולק על הרשב"א שהתיר בזה, וכן הרמ"א סתם להתיר בזה, ומה שכתב החזו"א שאין לסמוך על דעות הראשונים שאמרו שאין טחינה במאכלים שנאכלים כמות שהם, הרי הב"י צירף דעתם להקל, ואף שהב"י סיים שטוב להזהר לחתוך מעט עבה, דבריו אמורים רק לרווחא דמילתא (כ"כ המאמר מרדכי הזבחי צדק והבן איש חי בהבנת חומרת הב"י). וכן כתב באיגרות משה, שחומרת החזו"א היא נגד רוב האחרונים (הלא הם רמ"א, מג"א, גר"א, פרי מגדים, גר"ז, משנ"ב וערוך השלחן), ודעתו דעת יחיד בזה. ומסקנת האג"מ שאף שבעל נפש יחמיר לחתוך מעט עבה, מכל מקום בשעת צורך ודאי שניתן להקל. וכן ביחוה דעת סיים שמותר לחתוך דק דק, ויש הנוהגים ממידת חסידות לחתוך מעט עבה, ואע"פ שאינו מן הדין, מ"מ המחמיר תבוא עליו ברכה. ז. כמו כן בחומרת החזו"א שבמעיכת מאכל לא התחדש כלל ההיתר של טחינה לאלתר, חלק האגרות משה וכתב: 'ואינו כן שחיקת בננות שא"א ע"י שחיקה לעשותן רסיסין אלא הוא בכל שחיקה שיהיה לא מתפרדין לפירורין אלא שהוא דבר אחד כמתחלה אלא שנעשה רך מאד בלחות הרבה כידוע וגם בדקנו בעצמנו ששחקנו גרוגרות ושחקנו בננה על ריב אייזין /מגררת/ וראינו שהוא כן. ולכן יש להתיר לשחוק בננות לתינוקות סמוך לאכילתן גם במזלג כדרך שהנשים שוחקות להתינוקות'. והביא דבריו ביחוה דעת. ובאמת שמדברי הריב"ש (סימן קפד) משמע להדיא שהתירו של הרשב"א בטחינה לאלתר כוללת גם שחיקת המאכל, ולא כמו החזו"א שכתב שבמעיכה ודאי שאין היתר לאלתר (הריב"ש דן בדיכת תבלין, והביא דברי הרשב"א, ודן לאסור רק מצד כלי המיוחד לטחינה). וכן כתב בפרי מגדים (סימן שכא א"א יד) שהתוספתא שאסרה לרסק לפני הזקנים עוסקת במרסק לאחר זמן, אך במרסק לאלתר מותר. ח. האגרות משה כותב בהמשך דבריו: 'ולכן למעשה אם אפשר לשחוק שיהיה טוב להתינוקות גם בקתא טוב לעשות כן לצאת גם שיטת החזו"א אבל אם הוא דבר קשה לפניה מותרת לשחוק גם במזלג'. ביחוה דעת הביא השגת האגרות משה בעניין זה, ובסיכום התשובה כתב: 'מותר לכתחלה לרסק בננה או ירקות מבושלים בשיני המזלג לצורך תינוק, וכיוצא בו, כדי להאכילו לאלתר'. ט. בעניין כלי המיוחד לכך, פשוט בשו"ע (סימן שכא) שאסור לטחון, אפילו בדברים שאין בהם משום טחינה, משום עובדין דחול. בברכה הרב איתן מינקוב