שלום וברכה לכבוד הרב! נתקשיתי מאד להבין בתשובת הרב במה שהרב אמר " שלגיטימי מצדו "להמר" שהדעה המקילה היא הנכונה, אבל אם מצד האמת כלפי שמיא גליא שהיא לא נכונה אזי יש מקום לכפרה" - כיצד יתכן דבר כזה, הרי פסיקת הלכה היא המסורה לחכמי ישראל בכל הדורות ולא בשמים היא האמת כלפי שמיא למיטב הבנתי היא כאשר האדם פועל על פי הדרכת חכמים המלמדים את האדם לטוב לו, וכאשר יש מחלוקת אז אדם יכול ללכת בשיטת רבו (כפי שהרב הביא בתשובתו) ומדוע יהיה צריך כפרה? מה שהרב הביא ראיה מאה"ע יז,נח זה שונה בתכלית כי שם חלה טעות במציאות שאין לגביה כל ויכוח הלכתי וסביר מאד לבקש כפרה על שהתגלגל לידם לעבור על אשת איש רח"ל , אך בנידון דידן לא שייך פה שיתברר שהאמת כלפי שמיא היא כך או כך רק יתכן שתקום סנהדרין ויגידו כך הלכה או יבא תשבי ויתרץ אבל בכל אופן מה שייך כפרה על זה, האם נאמר שבמקומו של רבי אליעזר לדוג שהתיר גם מכשירי מילה בשבת צריכים כפרה כיוון שאין הלכה כמותו כיום?! יותר מכך הגמ במסכת שבת משבחת את אנשי מקומו שהיו מכבדים את המילה (מס שבת קל,א)!!! תודה מראש לרב!

לשואל שלום וברכה! בתורה יש אמת שנכונה מצד עצמה ולא תלויה בפירושינו, ויש "אמת לשעתה" בהנהגת בני האדם, שלפיה אדם רשאי לנהוג היתר על פי הוראת חכמי הדור, או חכמי קהילתו ומקומו. "לא בשמיים היא" פירושו שהכרעת ההלכה למעשה בארץ צריכה להיות ע"פ שיקול הדעת האנושי, אבל אין פירוש הדבר שהתורה נתונה לנו לעשות בה מה שנרצה וכל תוצאה שנגיע אליה היא אמת (רק לגבי קידוש החודש נאמר "אתם - אפילו מוטעים" וכו'), אלא עלינו להתאמץ לכוון לאמיתתה של תורה כפי מיטב יכולתנו, ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות, מבחינת אחריותו. אבל אם יתברר שלא קלע לאמת - יש לזה מחיר. עיין נא ברמב"ם הל' שגגות פי"ג ה"א, האומר בפירוש שכאשר בית הדין הגדול בלשכת הגזית התיר משהו, ומיעוט מהציבור עשו על פיהם, ואחר כך התברר שהפסק היה שגוי ואותו מיעוט מהציבור נכשלו באיסור כרת, המעטים הללו צריכים להביא קרבן חטאת (ואם רוב הציבור נכשל - בית הדין יביא חטאת). הוי אומר: למרות שהם נהגו לכאורה בתום לב מוחלט ע"פ הוראת בית הדין הכי גדול שבדור (ומה שהרוב לא עשו כמוהם אינו בגלל התנגדות לפסק, אלא סתם כי לא הזדמן להם לעבור על האיסור) - בכל זאת כאשר התברר שהייתה כאן תקלה היא נזקפת לחובתם ועליהם להביא קרבן שגגה. עיין גם בברכי יוסף באבן העזר שאליו הפניתי, ותראה שהוא דן בחדא מחתא על טעות במציאות וטעות בדין ולא מחלק כדבריך. לגבי הגמ' בשבת קל ע"א שציינת, המשבחת את אנשי מקומו של רבי אליעזר שעשו מלאכות בשבת על פי הוראותיו, זהו אכן מקור יוצא דופן הצריך תלמוד. נראה לענ"ד שזהו חשבון שמיימי מורכב, שמכיוון שהתכוונו לטובה לקיים את פסקו של רבם בנאמנות, "אפילו אומר לך על שמאל שהוא ימין" (ראה ראב"ד המובא בריטב"א שם), או שהתכוונו לטובה לחיבוב מצווה (עיין תוס' יבמות יד ע"א ד"ה במקומו), הם קיבלו שכר משמיים על כוונתם הטובה אע"פ שהיה במעשיהם גם צד בעייתי. ואילו היו זוכים לבניין ביהמ"ק בימיהם, ואחרי שההלכה הוכרעה כרבי עקיבא, אכן היו מביאים חטאת על מה שעשו לפני שהוכרעה ההלכה כרבי עקיבא. יש לציין שב'תורה שלמה' (יתרו עמ' רעט-רפא) מביא גרסאות בלא "בשבת", ומסביר שר' אליעזר סבר שיש עניין מיוחד להכין את מכשירי המילה "לשמה", ורק לכן התיר בשבת. ובאותה העיר הקפידו לעשות כמוהו ביום חול! ולכן זכו למה שזכו. ראיתי גם ביאורים אחרים על דרך החסידות, ואכמ"ל. אכן ב'שיעורין של תורה' (סי' א ס"ק טו) כתב כדבריך ע"פ גמרא זו, ולא ברור לי כיצד הוא מיישב את המקורות שציינתי. כנראה דעתו (ע"פ הגבורת ארי ביומא פ ע"א שציין לו) לחלק בין מקרה שבית דין חדש פסק כנגד בית הדין הקודם, שאז הפסיקה היא מכאן ולהבא בלבד, לבין מקרה שאותו בי"ד עצמו חזר בו, שאז הפסק חל גם למפרע ומחייב את אלו שנהגו לקולא על פי הפסק הקודם (בגבורת ארי עצמו משמע לענ"ד שחילק רק בגדרי "שב מידיעתו", שזהו תנאי לחיוב חטאת, ולא שעצם הדין משתנה חליפות לפי בית הדין).