שלום, לקראת החג המתקרב רציתי לדעת, מהם ההבדלים שיש בהלכה בין שמירת השבת לשמירת יום טוב?

בס"ד שלום רב, התורה מצווה אותנו על שביתה הן בשבת והן בימים טובים ואעפ"כ יש מספר הבדלים ואשתדל לעמוד על העיקריים והמעשיים שבהם: א. מלאכת אוכל נפש. ב. בורר. ג. מתוך שהותרה ד. רחיצה. ה. הוצאה. ו. מוקצה. ז. קידוש וסעודות היום. מלאכת אוכל נפש: ביחס לשבת אומרת התורה (שמות כ, ט-י): שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ: וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה וגו'. לאמר, שכל המלאכות נאסרו, בין אם נעשים לצרכי אכילה של בו ביום וכל שכן לצרכי פרנסה או שלא לצורך היום. אמנם, מה שאסרה התורה הוא רק מה שחכמים הגדירו כמלאכת מחשבת ונכלל במלאכות שנועדו לצורך הקמת המשכן ותפעולו. לעומת זאת, ביחס לימים טובים אמרה התורה (שמות יב, טז): וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם. ועוד אמרה התורה (ויקרא כג, ז): בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ". מכאן למדו חכמים שמלאכת אוכל נפש מותרת ביום טוב. רבותינו הראשונים עמדו על הגדרת המושגים באופן הבא: יש 'מלאכת עבודה' ויש 'מלאכת אוכל נפש' (רמב"ן על ויקרא כג, ז). מלאכת עבודה היא מלאכה שבדרך כלל איננה להנאה המיידית אלא לצרכי פרנסה הכרוכים בתהליכים ובאופנים המיוחדים לצרכי מסחר. המדד למלאכת עבודה היא כזו אדם אינו רגיל לעשות בעצמו אלא ע"י עבדים או שקונה מאחרים. מלאכות שהרגילות היא לעשותן בביתו כגון אפיה ובישול מותרות (מגיד משנה הל' יו"ט א, ה) . יש לציין שאין היתר לכל המלאכות ביום טוב. יש מספר מלאכות שעניינן להביא לאכילה אך בכל זאת הן אסורות והן בצירה, קצירה, טחינה וסחיטה . אמנם, חלק מן המלאכות מותרות אם הן נעשות בצמצום ולצורך היום כדוגמת שחיקת תבלינים (שולחן ערוך סימן תקד, א). בנוסף לכך לכתחילה כל מלאכה המכשירה מאכלים, שיכולה להֵעַשות לפני היום טוב ולא יפגם טעם המאכל, אפילו במעט, אין לעשותה ביום טוב עצמו, אא"כ לא התאפשר או שכח (סימן תצה, א). אם אכן יש צורך בהכנת המאכל ביום טוב, יש לעשות ע"י שינוי, ואפילו קטן. כמו כן, אם שעתו דחוקה בערב יום טוב, יכול להשאיר את המלאכה ליום טוב ולעשותה בשינוי (מ"ב סימן תצה, ס"ק י). ולכן למעשה, בשבת יהיה אסור לבשל, לטגן או לאפות, וכן לעשות את שאר המלאכות, אף לצרכי סעודת השבת. ואילו ביום טוב מותר לבשל, לטגן, לאפות, ללוש לצורך הכנת הסעודות.2 בורר: מלאכת בורר עניינה תיקון המאכל על ידי הפרדת הפסולת מהאוכל. בשבת האפשרות של ההפרדה מותרת רק אם מתקיימים ג' התנאים הבאים: א. אוכל ולא פסולת. ב. ביד ולא בכלי. ג. לצורך מיידי ולא לאחר זמן. (סימן שיט, א). בשמירת כל התנאים האלו הרי זה מוגדר קירוב אכילה ולא מלאכת ברירה. ביום טוב חלים דיני ברירה אך באופן אחר. ברירה האסורה היא כזו הנעשית לצורך ימים רבים. כיון שמה שנצרך לאוכל נפש התירה התורה, הברירה מותרת כרגיל אפילו פסולת מאוכל, אך בתנאי שהטירחה מועטת. דהיינו, אם יש מיעוט פסולת ביחס לאוכל אך יש קושי בהוצאתו, יוציא את האוכל (תקי, ב). תנאי נוסף להיתר הברירה הוא שלא תֵעַשה בכלים המיוחדים לכך , אבל בכלים אחרים מותר (שם). אמנם אם הכלי המיוחד לברירה משמש דווקא בזמן הסמוך לסעודה ולצרכה, כגון קולפן, מותר (שש"כ ד, יא ועיין בהערה כט ). אם שכחו לברור מערב יום טוב, יברור ביום טוב כדרכו אפילו בכלים המיועדים לכך (מ"ב תק"י ס"ק יב בשם מג"א). אם המאכל הוא כזה שנברר בפעם אחת לצורך זמן ארוך מותר לברור ביום טוב אך בשינוי (שם בביאור הלכה ד"ה אין מסננין). מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך: כהשלמה לעניין היתר מלאכה לצורך אוכל נפש נזכיר יסוד הלכתי מרכזי בהלכות יום טוב הנקרא בקיצור 'מתוך'. וזה הסברו: אמרו חכמים (ביצה יב, א) שביום טוב 'מתוך שהותרה הבערה והוצאה לצורך היום טוב, גם הותר לעשותן שלא לצורך יום טוב'. כלומר, גם הוצאה שאיננה לצורך אכילה הותרה וכן הבערה. אך הראשונים מסייגים דין זה לכך שצריך שיהיה לכל הפחות קצת צורך, אך עשיית מלאכה ביום טוב ללא שום צורך ליום עצמו – אסור (עיין שולחן ערוך סימן תקיח א). אמנם יש לציין ביחס למלאכת הבערה, שאע"פ שמעיקר הדין מותרת, אסרו חכמים להבעיר אש חדשה ביו"ט. מה שמותר לעשות הוא להעביר מאש קיימת ועל ידה לבשל וכו' (שו"ע סימן תקב, א. וכתב המ"ב שטעם האיסור הוא שניתן לפתור את העשייה ע"י מלאכה מערב היו"ט). ולכן יש להכין מערב יו"ט נר נשמה על מנת ליטול ממנו אש להדליק גז או נר של חג (כגון ליום השני של ר"ה). רחיצה: באופן כללי אסור לרחוץ בשבת משום: חשש חימום מים וחשש סחיטה. אך ביום טוב יש אפשרות להקל. ונפרט: רחיצה בשבת: במסכת שבת (מ, א) מבואר שחכמים אסרו על רחיצה בשבת במים חמים משום גזירת הבלנים, והיא שהאנשים שתיפעלו את בתי המרחץ, היו מחממים את המים בשבת ע"י הבערת אש, איסור דאורייתא גמור, מחשש תלונות מצד הלקוחות. אמנם, מים שהוחמו מלפני שבת מותר להנות מהם מעיקר הדין אך כאמור, היו הבלנים מחממים מים בשבת עצמה והיו טוענים שאלו מים שהוחמו בערב שבת. כך הוסיפו חכמים והרחיבו ושינו הגזירה עד שעמדה בסוף על דין זה: אסור לרחוץ בכל חמים שהוחמו ע"י אש אך מה שחומם באופן טבעי כחמי טבריה, מותר, וכן מותר לרחוץ בצונן. וכך למעשה פסק בשו"ע בהלכות שבת (שכו, א) שאסור לרחוץ (בין ע"י טבילת הגוף בין ע"י שטיפת הגוף) בחמים אפילו אם הוחמו מערב שבת. אך מותר בשבת לרחוץ מקצת גופו, במים שחוממו בערב שבת. אך בביאור הלכה (ד"ה במים שהוחמו) הביא דברי רעק"א שבמצטער לא גזרו כלל על רחיצה בחמים שהוחמו מערב שבת. אמנם המשנה ברורה (ס"ק כא) כתב שמחשש סחיטה וטעמים נוספים נהגו לאסור כל רחיצה בנהר או במקוה. אך בני ספרד לא קבלו עליהם מנהג זה לאיסור ולכן מותרים ברחיצה בצונן בשבת. אך יזהרו שלא יבואו לידי סחיטת השיער והמגבת (ילקוט יוסף שבת שכו, ג). ביחס למנהג בני אשכנז כיום: ביחס למקלחת נחלקו הפוסקים, האם מותרת המקלחת בצונן או לא. דעת חזו"א ומנחת יצחק (ו, לב) שאסור, משום שחשש סחיטה שייך גם במקלחת. אך דעת האג"מ (או"ח ח"ד עה; וכ"כ המנח"י הנ"ל בשם אחרונים) שמעיקר הדין מותר להתקלח בצונן, אך אין להתיר אלא במקום צער. ולמעשה לכתחילה אין לרחוץ כלל בשבת שלא לצורך ולכן רחיצה לתענוג וכדומה אסורות. אך במקרה הצורך של יום חם או זיעה רבה, כיון שהוא מחלוקת בדרבנן נראה שאפשר להקל ולהתרחץ בקרים, ובלבד שיזהר בכל הזהירויות הנדרשות (שלא יסחוט וכן יקפיד על שימוש בסבון נוזלי, ויזהר מתלישת שערות). רחיצה ביום טוב: הגמרא במסכת שבת (הנ"ל) מתייחסת לאיסור הרחיצה בשבת במים שהוחמו מערב שבת, ונחלקו הראשונים האם הגזירה תקיפה גם ביחס ליום טוב. דעת רי"ף, רמב"ם ועוד ראשונים, שכל הגזירה היא רק ביחס לשבת אך לא ליום טוב ולכן: אין להחם מים ביום טוב עצמו משום שרחיצת כל הגוף אינה דבר השווה לכל נפש אך במים שחוממו בערב יום טוב, מותרת רחיצת כל הגוף ביום טוב עצמו ובתנאי שהרחיצה תהיה מחוץ לבית המרחץ. לצורך רחיצה מועטת של פניו, ידיו ורגליו מותר אפילו לחמם מים ביו"ט משום שהוא דבר השווה לכל נפש. וכ"פ שו"ע (תקיא, ב). דעת רא"ש ותוס' ועוד שכל גזירות שבת חלות גם על יום טוב, ולכן פשוט שאין לחמם ביו"ט עצמו אך גם מה שהוחם בערב יו"ט אין לרחוץ בו, אפילו מחוץ למרחץ. וכ"פ רמ"א (שם). וכ' מ"ב שאבר אבר מותר לרחוץ ביו"ט בחמים שהוחמו מערב יו"ט. ועוד כ' שאע"פ שרוב הפוסקים סוברים כדעת שו"ע, נהגו לאסור ואין לשנות המנהג. ויש פוסקים שכתבו שכיום, אפילו שיש רגילות להתרחץ בתדירות גבוהה, עדיין נחשבת הרחיצה כדבר שאינו שווה לכל נפש, מכמה סיבות, ולכן אין להחם מים לצורך רחיצה. וכך נראה דעת רוב הפוסקים. אך יש הסוברים שכיון שבימינו הרחיצה היא פעולה יומיומית אזי היא מוגדרת כדבר השווה לכל נפש, וממילא פשוט שלדעת השו"ע יהיה מותר להחם מים אפילו עבור רחיצת כל גופו, ולדברי הרמ"א יהיה מותר ע"י מים שחוממו מערב יו"ט. וכן יהיה מותר לרחוץ במים שחוממו ביו"ט עצמו, אם החימום לא נעשה באיסור, כגון מים שחוממו ביו"ט ע"י דוד שמש, שדינם כמים שחוממו בערב שבת (שש"כ יד, ג; חזו"ע יו"ט עמ' מא). דין היתר רחיצה בין לשו"ע בין לרמ"א הוא רק מחוץ למרחץ. במקום ציבורי כנראה יש חשש גדול יותר. לסיכום: בשבת – ספרדים נהגו להקל במקלחת קרה או פושרת אף ללא שעת צורך. אשכנזים נהגו להחמיר בסתם מקלחת, במקום הצורך אפשר להקל. ביום טוב – בשעת הצורך אפשר להתקלח בחמים שהוחמו מערב יום טוב או במים שחוממו ביו"ט ע"י דוד-שמש. ביחס לחימום ע"י שעון שבת יש מחלוקת האם נחשב כחומם בערב יו"ט, והרוצה להקל יש לו על מה לסמוך. אשכנזים יתקלחו לא כרגיל, אלא בעצירה בין רחיצת אבר לאבר. הוצאה: שבת: כך כותב הרמב"ם (שבת יב, ח) על איסור הוצאה: הוצאה מרשות לרשות מלאכה מאבות מלאכות היא, ואף על פי שדבר זה עם כל גופי תורה מפי משה מסיני נאמרו, הרי הוא אומר בתורה איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש ויכלא העם מהביא, הא למדת שההבאה מלאכה קורא אותה, וכן למדו מפי השמועה שהמעביר ברשות הרבים מתחלת ארבע לסוף ארבע הרי הוא כמוציא מרשות לרשות וחייב. היינו, איסור תורה יש בהוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים או להיפך. מקום שאינו מוגדר כרה"י או כרה"ר נקרא בלשון חכמים כרמלית ואסרו חכמים להוציא אליו או ממנו בין לרה"י בין לרה"ר . איסור נוסף הוא להעביר חפץ ברשות הרבים יותר ממרחק של ד' אמות. אם ההוצאה או ההעברה היא באופן השונה מהדרך הרגילה האיסור הוא מדברי חכמים. חפץ שהוא לבוש או תכשיט לאדם, מותר להוציא או להעביר, וחפץ שאינו לבוש או תכשיט מוגדר כ'משוי' ואסור מדין תורה להוציאו או להעבירו. אם אדם נושא את הלבוש או תכשיט בידיו שלא כדרך לבישתו הרגילה הרי הוא מוגדר כמשוי ואיסורו מהתורה. חכמים גזרו איסור על הוצאת כמה חפצים על אף שהם לבוש או תכשיט (ביאור הלכה שא, ד"ה כל היוצא): א. פריטים שאדם עשוי להוריד ממנו על מנת להראותו לאחרים ושמא יטלטל בידו. ב. פריטים הנמצאים על האדם ברפיון ועשויים ליפול ממנו, ושמא ירימם ויטלטלם. ג. פריטים שיתכן והאדם מחשש שילעגו לו על לבושו או תכשיטו יוריד מחמת הבושה ויטלטל. ד. פריטים שנראים כעין הוצאה אסורה (מראית עין). ה. פריטים החוצצים בטבילה, ואסרו על האשה לצאת בהם שמא שבת אחת תזדמן לה טבילה וכשתורידם תטלטלם. יום טוב: פסק השולחן ערוך (תקיח, א) שכשם שאומרים את הכלל 'מתוך' באוכלים, כך אומרים אותו ביחס להוצאה. וכשם שמותר להוציא ביו"ט לצורך אוכל נפש כך מותר להוציא שלא לצורך כלל. אך כתב ביאור הלכה (ד"ה מתוך שהותרה הוצאה) שאף השו"ע לא התיר שלא לצורך כלל, אלא צריך לכל הפחות קצת צורך. ומה נקרא לצורך? כל דבר שהוא נצרך ליום טוב עצמו ושווה לכל נפש , ולכתחילה שלא יהיה רק משום הפסד ממון, בשעת דחק אפשר להקל (הסברא היא משום שהסרת הדאגה מהפסד הממון מוגדרת כעונג יו"ט). מוקצה: ככלל איסור מוקצה בשבת ויום טוב שווה אך יש מספר הבדלים: א. ישנם מוצרים המוגדרים כ'מוקצה מחמת גופו' כיון שאין בהם שום שימוש כמות שהם: קמח, תפוחי אדמה חיים, בשר חי וכדומה. בשבת יהיו אסורים בטלטול ואילו ביום טוב המותר בבישול יהיו מותרים בטלטול ובשימוש. ב. כמו כן, ישנם כלים המיועדים להכנת מאכלים ובשבת יהיו אסורים משום איסור כגון כירים וסירים, אך ביום טוב מותרים מהטעם הנ"ל. ג. כלים חשמליים הפועלים באמצעות חוטי להט, בשבת יהיה אסור לטלטלם כיון שנחשבים ל'מוקצה מחמת גופו' אך ביום טוב שניתן להשתמש באש ע"י העברה (לא הבערה) אינם מוגדרים כמוקצה, בשעה שמחוברים לחשמל ופועלים את פעולתם. ד. בשבת אסור לטלטל שום מוקצה אלא בכללים הרגילים (כלי שמלאכתו להיתר/איסור, חסרון כיס, גופו כו') ואף אם נצרך הטלטול בשביל אוכל נפש. אך ביום טוב מותר לטלטל מוקצה אם צריך בשביל אוכל נפש, ואפילו התועלת המגיעה מכך היא קטנה (שו"ע תקז, ד; רמ"א תקט, ז; שש"כ פכ"א הערה ה). יש לסייג היתר זה בשני תנאים: א. אם ניתן בקלות לטלטל מן הצד – כך יעשה (ביאור הלכה סימן תרלח, סע' ב ד"ה וביום טוב). ב. על אף שהותר לטלטל המוקצה אסור להנות מהדבר המוקצה בעצמו כגון להסיק במוקצה או לאכול מאכל שהוקצה כגון פרי שנשר ביום טוב מהעץ (תקט, מ"ב ס"ק לא). עד כאן התבארו הקולות שיש במוקצה ביום טוב על פני שבת, ומכאן נבאר צד של חומרא ביום טוב על פני שבת. ה. בשבת ישנם היתרים במוקצה מחמת מיאוס ובמוקצה 'ביניים' כגון העומד לסחורה שאין דעת האדם מפורשת לשימוש או אי-שימוש. ביו"ט דעת השו"ע שאסורים המוקצים הנ"ל וכן מוקצה נולד. ואילו לדעת הרמ"א רק מוקצה מחמת נולד אסור ביו"ט (עיין בהערה) . קידוש וסעודות היום: בכל שבת יש חיוב לאכול שלוש סעודות (שו"ע או"ח רצא, א) ואילו ביום טוב יש לאכול שתי סעודות בלבד (תקכט, א). אמנם לעניין קידוש והבדלה שווים שבת ויום טוב, ויש לקדש בליל שבת ויו"ט וכן ביום בשבת והיו"ט. וכן לעניין הבדלה יש להבדיל בשניהם. אמנם, בשבת נוהגים לומר פסוקי בטחון לפני הברכות, כל עדה לפי מנהגה ולאחר מכן מברכים הגפן, בשמים, נר והמבדיל בין קודש לחול. ואילו ביום טוב מברכים רק הגפן והמבדיל.