34
שאלה
הגמרא במסכת יומא (פא עב) מביאה את הפסוק בפרשת אמור (כג, לב) ועינתם את נפשכם בתשעה בערב ומקשה עליו, שהרי מתענים בעשרה ולא בתשעה. הגמרא מתרצת, שהפסוק בא ללמד שיש מצווה לאכול בתשיעי - ערב יום הכיפורים, וכך פוסק רבי עקיבא.
האם אכילה מרובה לפני צום מביאה לשינוי ברמות הסוכר ולצורך לאכול בצום עצמו (יום אחרי)? כיצד נותנת הגמרא הוראה שעלולה לפגום בצום עצמו ח"ו? האם השתנו הטבעים?
תשובה
לשואל, שלום וברכה וגמר טוב!
המציאות שאתה מתאר, שאכילה מרובה לפני הצום עשויה להגדיל את הקושי בצום, הייתה ידועה לחכמינו הקדומים. בעל 'שיבולי הלקט' (סימן שז) כתב שיש קושי מוגבר בצום אחרי האכילה המרובה, וזוהי הסיבה לשכר המיוחד לאוכל בתשיעי ומתענה בעשירי "כאילו התענה תשיעי ועשירי", "שמפני שאוכל יפה בערב יום הכיפורים, וביום הכיפורים מתענה - קשה לו עינויו יותר", וכן כתב בשו"ת מהרי"ט ח"ב או"ח סי' ח. זהו פשט הדברים גם בזוה"ק (אחרי מות דף סח,ב): "מאן דאכל ושתי בתשיעאה ומענגא נפשיה במיכלא ומשתיא, אשתכח בעשיראה ענויא דנפשא בתרין חולקין [כלומר, עינוי כפול] ואשתכח כאילו אתעני תשיעאה ועשיראה". כמו כן מצאנו בתענית פ"ד מ"ג שאנשי המעמד לא צמו ביום ראשון בשבוע "כדי שלא יצאו ממנוחה ועונג ליגיעה ותענית וימותו", וראה פירוש התפארת ישראל ש"ימותו" לאו דווקא, אלא זהו עניין של חולשה. בערוך השולחן (או"ח סי' תרד ס"א) מסביר שמצד אחד אחרי האכילה כוחות האדם חזקים יותר ומצד שני התחושה מהעדר האוכל קשה יותר.
להלכה ולמעשה כתב הרב שלמה זלמן אוירבך זצ"ל (שולחן שלמה, ערכי רפואה, ח"ב עמ' רטו) שגם מי שהאכילה המרובה רק מקילה לו את הצום רשאי ואף מצווה לאכול יותר מהרגיל בערב יוה"כ, ואינו צריך להתחשב בטעם זה (שיש החולקים עליו ומסבירים להיפך), מפני שהעיקר הוא קיום הנחיית חז"ל, בלי תלות בטעמיה המשוערים.