מדברי הרבנים הסוברים שחייל חייב לסרב לפקודת פינוי ישובים, משמע כאילו דעתם היא היחידה ואין דעה אחרת. והרי ידוע שיש רבנים שסוברים שמותר לקיים פקודה זו, ומדוע אין מזכירים את דבריהם? האם אין בכך זלזול באותם הרבנים כאילו דעתם אינה לגיטימית? והלא שבעים פנים לתורה, וכך תמיד היה בישראל שתלמידי חכמים הביעו את עמדתם, אלו אוסרים ואלו מתירים, ומדוע נדמה שהרבנים האוסרים להשתתף בפינוי מתעלמים מדברי המתירים? הרי מידת חסידות להזכיר את דברי החולקים!

לפי מידת חסידות נכון אמנם לומר את הדעה החולקת, אך לפי שורת הדין אין זו חובה. וכך נהגו בית שמאי, שלא הזכירו את דברי בית הלל שחלקו עליהם. אמנם מידת חסידות להזכיר את דעת החולקים, וכך נהגו בית הלל. ומדברי חכמים למדנו שנכון ללכת בדרכם של בית הלל, שכך אמרו (עירובין יג, ב): "מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן - מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי. ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן". הרב וייס - מתנגד לגדולי התורה? כיצד יש להתייחס לרבנים טועים? עוד על היחס למדינה ולמגרשים יהודים בשמה.