שלום לרבנים. מה צריך להיות היחס בין הניסיון לדון אנשים לכף זכות, לבין שמירה על מידת האמת? האם כשאני רואה מישהו עושה מעשה שנראה לא טוב, אני צריך לשכנע את עצמי שיש לו סיבה טובה גם אם זה לא נראה כל כך הגיוני וזה מרגיש לי קצת כמו לעבוד על עצמי?

שלום כשהתורה מצווה אותנו "בצדק תשפוט עמיתך" (ויקרא י"ט, ט"ו), וחז"ל למדו מכאן שצריך לדון את האדם לכף זכות (אבות א', ו'), הם לא התכוונו שנאמר דברים מוזרים ולא הגיוניים. כוונתם הייתה שנסתכל עמוק יותר ורחב יותר על המציאות. החפץ חיים (בהלכות לשון הרע כלל ג') מבאר לנו כמה גדרים בהלכות לימוד זכות. ירא אלוקים חייבים לדון אותו לכף זכות אפילו אם הדעת נוטה יותר לכף חובה, בינוני אשר בדרך כלל נזהר מן החטא ופעמים יכשל בו, מצד הדין אם הספק שקול יש להכריע לצד הזכות, אבל מצד מידה טובה צריך לדון לכף זכות אפילו כשמסתבר מאד לדון לכף חובה. רק כאשר מדובר באדם שמוחזק כרשע גמור יש לשופטו לצד חובה. וכן מובאים בתלמוד (שבת קכז, ב) כמה מעשים שממבט ראשון נראו כרעים מאוד, אבל אותו אדם שראה את המעשים הללו התגבר על יצרו ופרשם באופן חיובי למרות שפירושו היה נראה לכאורה כלא הגיוני, ולבסוף התברר שאכן פירושו החיובי היה נכון. ועליו אמרו חכמים, שבזכות זה שדן את חבירו לכף זכות, גם בשמיים ידונו אותו לכף זכות. וככל שהאדם יותר צדיק, כך צריך יותר להתאמץ לדון אותו לכף זכות. יום טוב