א. יש המשתחוים בבריך שמיה במילה דסגדינא קמיה (שמשמעה השתחויה). והבנתי שיש דיעה הסותרת. כיצד יש לנהוג (אשכנזי נוסח ספרד)? ב. מה לגבי כריעה שנהגו לעשות ב"ברכו". ג. מדוע בעלינו לשבח, כולם נהגו לכרוע ואילו בעלינו לא כולם נהגו לכרוע?

שלום וברכה. א. בבריך שמיה, נחלקו המנהגים, יש שנהגו לכרוע ויש שנמנעו מכך. ושורש מחלוקתם האם האיסור שלא לכרוע במקום שלא תקנו חכמים שייך כאן. וכל אחד ימשיך במנהגו. ב. באמירת ברכו, בני אשכנז נהגו לכרוע, ואילו רבים מבני ספרד נמנעים מכך. ג. לגבי עלינו לשבח, יש קבלה בשם רבותינו ז"ל, שנהגו לכרוע ומנהג ישראל תורה. מקורות: כתוב בשו"ע (סימן קיג סעיף ג) : "הכורע בוכל קומה לפניך תשתחוה, או בולך לבדך אנחנו מודים, או בהודאה דהלל וברכת המזון, הרי זה מגונה". והטעם לכך כפי שמבואר בהגהת השו"ע שם: "שאין לכרוע אלא במקום שתקנו חכמים". שנראה כמזלזל שכורע על כל דבר. והקשה הט"ז (שם סק"ד) מדוע נאסר לכרוע במקומות אלו, הרי נפסק להלכה (שם סע' א') שבאמצע ברכות שמונה עשרה מותר לכרוע, ומדוע אין דינם כאמצע ברכות שמונה עשרה שאין בהם איסור. ותירץ כף החיים (שם סקי"ב) שיש חילוק בין ברכות שאין בהן דמיון לברכות שחז"ל תיקנו לכרוע בהן, שבהן מותר לכרוע, לבין מקומות בתפילה שיש בהן דמיון למה שתיקנו חכמים ואע"פ כן חכמים לא תיקנו לכרוע בהן, והכורע בהן הוי כמוסיף על מה שתיקנו חכמים. וכמו שנאסר לכרוע בתחילה וסוף של כל ברכה בתפילת עמידה. לכן אין לשחות במקום אחר בתפילה שכתוב בו השתחויה או הודאה. ועל פי דברים אלו ציין כה"ח (שם) בשם הלחם חמודות ושיירי כנסת הגדולה (בהגהות ב"י אות א'), לעוד מקומות שהמשתחווה שם הרי זה "טעות גדול", כגון ב"מודים אנחנו לך" ד"ויברך דוד", וכל שכן שאין לכרוע בשום ברכה משאר ברכות בתחילתן או סופן, אע"פ שאינן מברכות שמונה עשרה. והוסיף שבכלל דברים אלו, אין לכרוע בעת שאומרים "דסגידנא קמיה" בתפילת "בריך שמיה "שאומרים בפתיחת ארון הקודש. וכן כתב בשו"ת אור לציון (ח"ב פרק ה הערה יג), ובראשית דבריו כתב לגבי ברכו שלא נתקנה שם כריעה ולכן אסור לכרוע, ושכן מנהג בני ספרד שלא לכרוע כלל בברכו, ורק ש"ץ כורע כשאומר ברכו, כמבואר במחזור ויטרי סי' קס"ו דף ע"ח וכ"כ בכל בו בדין ברכו בסימן ח', ע"ש. (אולם מנהג בני אשכנז, לעמוד בשעת אמירת ברכו ולכרוע מעט, ראה כמבואר במ"ב סי' קמו ס"ק יח ובה"ל סי' קיג סעיף ג ד"ה הכורע), והוסיף שמאותו טעם, אין לכרוע כשאומר "דסגידנא קמיה", כיון שאין תקנה לכרוע שם. אולם מרן היביע אומר (ח"ה או"ח סי' ח) כתב לאחר שהביא את דברי כה"ח, וז"ל: "לפע"ד מנהג ישראל שמשתחוים באמצע בריך שמיה תורה הוא, דשאני הכא שאומר בפירוש: דסגידנא קמיה ומן קמי יקר דיקר אורייתיה ואם לא יכרע ולא ישתחוה מחזי כדובר שקרים", והטעים את דבריו שזה כמו שנהגו להשתחוות בעלינו לשבח כשאו' ואנחנו משתחוים לפני ממ"ה הקדוש ברוך הוא. וכן מצאתי בס' עמק ברכה (לאבי השל"ה, בדכ"ט ע"א) שכ', וקבלתי ממורי מהר"ש מלובלין ז"ל להשתחוות בעלינו כשאו' ואנחנו כורעים ומשתחוים וכו', שאם לא עושה כן הוחזק שקרן ומעיד עדות שקר בעצמו, משא"כ מודים דהוי מלשון אך צדיקים יודו לשמך כמ"ש הרד"א". כלומר לדעת הגרע"י אין קושי במה שנהגו לכרוע בעלינו לשבח, כיון שלשיטתו אין איסור לכרוע במקומות שלא הוזכרו לאיסור בדברי חז"ל ובשו"ע כאמור, אולם יש להקשות לדעת כה"ח, מדוע המנהג הרווח בכל הקהילות לכרוע בעת שאומרים "ואנחנו כורעים ומתשחוים", וביישוב הדברים כתב האור לציון (שם), שזו תקנה מיוחדת, וז"ל: "מותר לכרוע בהוצאת ספר תורה, וכמבואר בשו"ע בסימן קל"ד סעיף ב', ואף יש שנהגו לכרוע כמנין העולים, וכמ"ש בבא"ח שנה שניה פרשת תולדות אות ט"ז, ע"ש, וצריך לומר שהיתה תקנה לכרוע שם, וכמו בעלינו לשבח שכורעים בשעה שאומרים ואנחנו משתחוים". ולגבי השתחויה בפתיחת הארון, כתב מרן החיד"א (ברכ"י או"ח סי' קלד סק"ג) כתב החיד"א בשם המהריק"ש ועוד פוסקים נוספים שכתבו שאין איסור בדבר כיון שכוונתם לכבוד ה' יתברך, והוסיף שכך נהגו מגדולי ישראל, וז"ל: "נמצא כזאת דמהרי"ל היה משתחוה לארון בצאתו, כמ"ש בדרשותיו, והביאוהו האחרונים. גם כתבו משם הקדוש האר"י זצ"ל שהיה משתחוה נגד ההיכל בצאתו... דאלו ההשתחואות בכניסתו ויציאתו נודע שהם להקב"ה, רק שהם נגד הארון כי שם עיקר הקדושה בבית הכנסת והשראת שכינתו כו' ועלה בידנו שמצוה לכרוע לספר תורה סמוך לכתב ואין שום פקפוקה". בברכה נאמנה,