לכבוד הרב כמובן אין רצוני לקנטר חלילה אלא לברר את הדברים א. לגבי כמות לימודי חול בישיבות התיכוניות, למה לא מחנכים את כלל הציבור הנשמע לדעת תורה ללכת לישיבות המקדישות את רוב היום ללימוד תורה, ורק מי שלא מעוניין או אינו יכול ילך לישיבה שעוסקים בחיי שעה שעוזבים חיי עולם רוב הזמן? ב. לגבי הדימוי לדורות קודמים בהם נערים בגילאים המקבילים לתיכון בימינו יצאו לעבוד ולא למדו בישיבות - יתכן והיה זה הכרח בגלל העניות ולא לכתחילה, בפרט שידוע שכל הישיבות מקדמת דנא למדו רק תורה מהגר"ח מוולאזין וכמעט עד לדורינו, וידוע שהרב חיים מוואלוזין סגר את ישיבתו כדי לא לערב לימודי חול בישיבה כפי הוראת השלטונות. ג.לגבי ההכרח ללמוד לימודי חול בגיל תיכון - ישנם רבים שהשלימו לימודים לאחר כמה שנות לימוד תורה ללא לימודי חול שמתפרנסים היום יפה מאוד, לי אישית יש כמה חברים שלמדו בכלל רק בישיבה ומאוחר יותר השלימו פערים ד.לגבי הפסק ששירות בצה"ל הינו חובה מדין מלחמת מצווה ולכן יש להתגייס על אף הסיכונים הרוחניים - הרי רוב גדולי הדור החל מהחזון אי"ש, וכל הפוסקים החרדים - החסידים הליטאים והספרדים, כולם סברו שאין חובה בשירות בצה"ל... אז למה לנקוט כדעת מיעוט המורים שחובה לשרת בצה"ל ולהסתכן באיסורי תורה ואפילו בהסתכלות אחת בלבד על אישה במשך כל השירות שבמציאות כמעט אין מי שלא נכשל בראייה ורבים נכשלו גם במעשה ונתחייבו כרת?? ה.אם זה מלחמת מצווה, איך מותר לסיים את השירות?

שלום וברכה! גם כאן, השאלות שלך פותחות נושאים רחבים וגדולים, ואנסה להציג את הדברים בתמצית: א. שאלה זו של העיסוק בתורה לעומת העיסוק בפרנסה ובחיי המעשה, אינה חדשה, ויש לה מקורות רבים בחז"ל ובראשונים. נזכיר כמה מקורות בולטים בדברי חז"ל והפוסקים: המשנה באבות ב', ב אומרת: "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ (- עיסוק במלאכה), שיגיעת שניהם משכחת עון. וכל תורה שאין עמה מלאכה, סופה בטלה וגוררת עון". והדברים הובאו להלכה בשולחן ערוך (קנ"ו, א). הגמרא בברכות (ל"ה ב) אומרת שהדרך הנכונה לכלל הציבור היא לשלב בין לימוד תורה ובין עיסוק במלאכה, ורק יחידי סגולה כמו ר' שמעון בר יוחאי יכולים לעסוק בתורה בלבד ולסמוך על כך שהקב"ה יזמן להם את פרנסתם. הגמרא בקידושין (כ"ט א) אומרת שחייב אדם ללמד את בנו אומנות, והדבר הובא להלכה בכמה מן הפוסקים, ראשונים ואחרונים (עיין למשל ברי"ף ורא"ש על אתר; מגן אברהם קנ"ו, ב; ערוך השולחן קנ"ו, א). דהיינו שחז"ל הדריכו את כלל הציבור ללמוד מלאכות ולעסוק בהן לפרנסתו (כמובן יחד עם קביעת עיתים לתורה), ולא סברו שהדרך לרבים היא להקדיש את זמנם לתורה בלבד. מבחינת היחס בין לימודי הקודש ללימודי החול: אכן יש ישיבות תיכוניות שבהן מקדישים את רוב הזמן ללימודי קודש, ויחד עם זאת מצליחים ללמוד את לימודי החול הנחוצים, במסגרת של שעות מעטות ביום או לימוד ממוקד במשך תקופה קצרה. אך ישיבות אלה מתאימות לתלמידים בעלי רצון מיוחד להתגדל בתורה, ובדרך כלל לומדים בהן תלמידים מוכשרים יותר מן הממוצע. אי אפשר לצפות שכלל הציבור יהיה בדרגה הזו, ולרוב בני הנוער האופן הזה אינו מתאים. בנוסף, מי שמעוניין להגיע לרמה גבוהה במיוחד במקצועות מסוימים, בדרך כלל לא ימצא מענה בישיבות הללו אלא במקומות שבהם קיימות מגמות מתאימות. משום כך יש בציבור הדתי לאומי מגוון של מוסדות, שבהם יש מינונים שונים של יחס בין קודש לחול, וכך כל נער יכול למצוא את המקום המתאים לו ולשאיפותיו, "חנוך לנער על פי דרכו". כמובן יש בהחלט מקום לשיפור בכמות ואיכות לימודי הקודש במוסדות רבים, אבל אין מקום להציג לכלל הציבור דרישה גבוהה שמתאימה למעטים. ב. 1. לגבי הטענה שאנשים בעבר יצאו לעבוד מחמת הכרח ואילוץ ולא לכתחילה: ראשית, אנו רואים שהתורה מתארת עיסוק במלאכה גם בפרשיות הברכות, המתארות את המצב הרצוי לכתחילה של עם ישראל. כך למשל בברכה של פרשת בחוקותי: "והשיג לכם דיש את בציר, ובציר ישיג את זרע"; בפרשת והיה אם שמוע: "ואספת דגנך ותירושך ויצהרך"; בברכה של פרשת כי תבוא: "יצו ה' אתך את הברכה באסמיך ובכל משלח ידך"; וכך בפסוקים רבים נוספים. המצב הרצוי שהתורה מציירת הוא של עם שיש בו אנשים שעוסקים בתורה ומלמדים אותה, "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל", אבל כלל הציבור עוסק בעבודת האדמה ובמלאכות שונות לפרנסתו, כדרך ראויה לכתחילה ולא כאילוץ בלבד. בנוסף, כפי שהראיתי בסעיף הקודם, עניין זה של העיסוק במלאכה לרוב הציבור אינו רק המציאות שהתקיימה בפועל, אלא כך היא גם ההדרכה של חז"ל לרוב הציבור. אז גם אם תטען שהדרכה זו נאמרה רק מחוסר ברירה, משום שאם אנשים לא יעסקו במלאכה הם יהיו עניים, בסופו של דבר זו היא ההדרכה הראויה בפועל במציאות הזו. כאשר חז"ל אמרו שתורה שאין עמה מלאכה עלולה להביא למצבים קשים, זו אמירה שהיתה נכונה לא רק בעבר, אלא קיימת ושרירה עד היום. גם כיום המציאות היא שבציבור החרדי, ששם ההדרכה הרווחת היא לא לעסוק במלאכות אלא בתורה בלבד, יש לא מעט עוני ומצוקה, שיוצרים קשיים לא פשוטים. יש להעריך את הציבור הזה על כך שהוא מוכן לוותר על חיי רווחה למען לימוד התורה, אבל אי אפשר להתעלם מן העובדה שלגבי חלק לא מבוטל ממנו כבר אין מדובר על ויתור על מותרות אלא על קושי אמיתי להתפרנס. לא מעט משפחות מגיעות כתוצאה מכך למצבים קשים מאד מבחינה גשמית ורוחנית, כך שהדרכת חז"ל נכונה בהחלט גם כיום. בנוסף, יש להתייחס לשאלה זו לא רק בהיבט הפרטי של פרנסת המשפחה הבודדת, אלא גם במבט הכללי של צרכי העם והמדינה. עם ישראל זקוק כמובן ללומדי תורה, אבל הוא זקוק גם לרופאים, אנשי מדע, מהנדסים, פועלים, אנשי כלכלה, ועוד ועוד. אי אפשר לקיים מדינה יציבה ואיתנה ללא פיתוח מדעי ומחקרי וללא מערכת כלכלית חזקה, שנוצרת מסך כל הפעילות הכלכלית של תושבי המדינה. אכן חשוב מאד שיהיו בעם ישראל לומדי תורה ומלמדי תורה, אבל אם כפי שאתה מציע, ההדרכה לכלל הציבור תהיה לעסוק רק בתורה ולא במקצועות שונים, המדינה לא תוכל לקיים את כל המערכות הנחוצות לה. ניקח למשל את המערכות החיוניות של ביטחון ורפואה – תחומים אלה דורשים אנשי מדע למחקר ופיתוח, מפעלים לייצור כלי נשק ומיכשור רפואי, בנייה של בסיסים צבאיים ובתי חולים, ועוד ועוד, כאשר כל אלה מצריכים עובדים רבים שאינם עוסקים כל היום בתורה אלא במלאכות רבות ושונות. וכמובן, מערכות אלה דורשות גם תקציבים עצומים, שיכולים להימצא רק במדינה בעלת כלכלה מפותחת ועשירה. במדינות שבהן רוב התושבים עוסקים במקצועות פשוטים שההכנסה מהם היא נמוכה, גם הכלכלה של המדינה בכללה היא במצב ירוד, ובהתאם גם רמת השירותים הציבוריים, כגון ביטחון, רפואה, חינוך, רווחה ועוד היא ברמה נחשלת. האם זה המצב שאנו רוצים להיות בו? האם זו היא הדרכת התורה, שעם ישראל יהיה בין העמים הנחשלים בעולם מבחינה כלכלית וחברתית? כאשר התנ"ך מתאר את ימי הזוהר של עם ישראל בימי שלמה, הוא מתאר שפע כלכלי ועוצמה בטחונית ומדינית (מלכים א, פרקים ד-ה), כאשר המצב הזה איפשר גם עלייה רוחנית ואת בניית בית המקדש. וכך כותב החתם סופר בחידושיו למסכת סוכה (ל"ו א), שיש הבדל בעניין זה של העיסוק בפרנסה, בין ההדרכה לזמן הגלות להדרכה לזמן שעם ישראל חי בארצו. כאשר עם ישראל חי בארץ ישראל "העבודה בקרקע גופה מצוה, משום יישוב ארץ ישראל ולהוציא פירותיה הקדושים... וכאילו תאמר 'לא אניח תפילין מפני שאני עוסק בתורה', הכי נמי לא יאמר 'לא אאסוף דגני מפני עסק התורה'. ואפשר אפילו שארי אומניות שיש בהם ישוב העולם, הכל בכלל מצוה." בגלות המבט הוא פרטי וכל יהודי צריך לדאוג לפרנסת משפחתו בלבד, אבל כאשר עם ישראל יושב בארצו יש להתנהלות הכלכלית של האדם משמעות רחבה יותר, כחלק מבניין חברה שלמה ומדינה שצריכות להתקיים ולהתפתח. 2. "כל הישיבות מקדמת דנא למדו רק תורה" – אכן, אבל איזה אחוז מן הציבור למד בישיבות באותן תקופות? נשווה את המציאות שהיתה בעבר למציאות כיום, כאשר ההשוואה תיעשה רק לעומת המצב בציבור הדתי לאומי בלבד, שהרי הטענות מופנות כלפי ההתנהלות של הציבור הזה. ובכן: בזמנו של ר' חיים מוולוז'ין, מספר תלמידי הישיבות בכל אירופה היה כנראה כמה אלפים בודדים – מספר מקביל פחות או יותר של תלמידים לומדים כיום בישיבות הגבוהות וישיבות ההסדר של הציבור הדתי לאומי. ואכן בישיבות הללו, הגבוהות וההסדר, גם כיום לומדים לימודי קודש בלבד. הישיבות התיכוניות, שלגביהן אתה טוען מדוע משלבים בהן לימודי חול, מיועדות לציבור רחב הרבה יותר, ציבור שבזמנו של ר' חיים מוולוז'ין כלל לא הגיע לישיבות. באותה תקופה, רוב הנערים יצאו לעבוד בגיל צעיר, בסביבות גיל בר מצוה, ורק מעטים למדו בישיבות בגילאים הללו. כיום החלק המקביל בציבור, אלו שאינם מקדישים את כל היום ללימוד תורה, אינם עוסקים במלאכה בלבד אלא לומדים בישיבות תיכוניות, שבהן לצד לימודי החול יש כמובן גם שעות קודש לא מעטות. דהיינו שמספר לומדי התורה עלה ולא ירד – כמות התלמידים שעוסקים בתורה בלבד נשארה בערך באותו גודל כבעבר, ולצידם נוספו הרבה תלמידים שמשלבים תורה עם לימודי חול במקום שיעסקו במלאכה בלבד. כמובן אין הכוונה לומר שהמצב של הציבור הדתי לאומי הוא מושלם, וודאי שיש הרבה מקום לשיפור בלימוד התורה, הן בישיבות התיכוניות והן בכלל הציבור. אבל התיאור שאתה מתאר, כאילו הציבור הדתי לאומי יצר שינוי לרעה לעומת העבר, אינו נכון כלל. בציבור החרדי בדורות האחרונים נוצרה מציאות חדשה, שמכוונים את כלל הציבור לעסוק בתורה כל היום, מציאות שלא התקיימה בעבר בשום תקופה ובשום מקום. אפשר להתווכח בשאלה האם דרך זו עדיפה על מה שהיה בעבר או שהמחירים שלה הם גבוהים מדי, אבל אין מקום להאשים את הציבור הדתי לאומי ולטעון כלפיו שהוא זה ששינה ממה שהיה מקובל בדורות הקודמים. אדרבה, הדגם של הציבור הדתי לאומי קרוב הרבה יותר למה שהיה מקובל בעבר, והוא אף מהווה שיפור לעומת העבר, כשכמובן תמיד יש מקום להתקדם ולשפר עוד. 3. "ידוע שהרב חיים מוואלוזין סגר את ישיבתו כדי לא לערב לימודי חול בישיבה כפי הוראת השלטונות" – ראשית נעמיד את הדברים על דיוקם: ר' חיים מוולוז'ין ייסד את הישיבה ועמד בראשה בתחילת דרכה, בעוד שסגירת הישיבה על רקע העימות עם השלטונות על הכנסת לימודי החול התרחשה שנים רבות לאחר פטירתו, בתקופה שבה עמד בראשות הישיבה הנצי"ב מוולוז'ין. לגבי הסיבות שבגללן התנגד הנצי"ב להכנסת לימודי חול לישיבה: ראשית, מסתבר שהדבר היה כרוך במאבק כנגד תנועת ההשכלה, שניסתה לשנות את אורחות חייו של הציבור היהודי ולהרחיק אותו מן הדבקות בתורה ובמצוות. תנועה זו גייסה לעזרתה לא פעם גם את השלטון הנכרי. דהיינו שהדרישה להכניס לימודי חול לישיבה לא נועדה על מנת לסייע לתלמידים ברכישת מקצוע ופרנסה בעתיד, אלא כדי להשפיע עליהם מבחינה תרבותית ולשנות את אורח חייהם התורני. כמובן זה מצב שונה מאד מלימוד של מקצועות חול בכדי לרכוש ידע וכדי לאפשר עיסוק במקצועות מועילים ומפרנסים. מעבר לכך – כפי שכתבתי לעיל, ישיבת וולוז'ין היתה הישיבה המרכזית של אירופה באותם זמנים, ישיבה שכללה כמה מאות בחורים שהקדישו את זמנם לתורה בלבד. בישיבה כזו, שנועדה לגדל את גדולי התורה של עם ישראל, סבר הנצי"ב שאין מקום לערב לימודי חול. אין מדובר בהתנגדות לכך שהציבור הרחב ילמד מקצועות חול ויעסוק במלאכות לפרנסתו. הבחנה זו מופיעה במפורש בדבריו של הנצי"ב בספר השו"ת שלו, משיב דבר חלק א' סימן מ"ד: "...אם יצטרכו על פי המלכות ללמוד למודי חול גם כן, יהא בהשגחה מהרב וראשי ישראל, שיהא המורה ירא אלקים... אם יהיה כל אחד דואג לבניו, ואין בידו לברור איזה מורה הגון ומחזיק הדת, על כן הוא מבריח את בנו מלמודי חול בעל כרחו, וזה גורם שהבן בועט בהוריו והולך בדרך עקלקלות כדי להשיג למודי חול. אבל אם יהיה הדבר מוטל על הציבור וראשי הקהל, לא יהיו מבריחים את בניהם לגמרי מלמודי חול, אבל יהא ההשגחה על פי המורה אשר יבחרו, שלא יסורו מדרך התורה, וגם יהיו מפנים שעות מרווחים לעסק התורה, וזה וזה (- התורה והפרנסה) יתקיים בידם. האף שאין לקוות שיצאו מלימודם בשעות כאלה להוראה (- להיות פוסקי הלכה), באשר זה דרכה של תורה, שאין עמלה ותכליתה מתקיים אלא במי שמפנה כל ראשו בה... ואי אפשר להיות גדול בתורה בשעה שעוסק בדברים אחרים. וכל גדולי תורה שהמה גם חכמים בלימודי חול, אינו אלא שנתעסקו בלימודי חול קודם ששקעו ראשם בתורה או אחרי שכבר נתגדלו בתורה, אבל ביחד אי אפשר להגיע לתכלית הלמוד. מכל מקום, אפילו לא יגיעו לתכלית ההוראה, הוא יקר מאד עסק התורה באיזה שעות, ומביא לידי יראת ה'." הנצי"ב אינו שולל לימודי חול, ואדרבה, כותב שמי שנמנע לגמרי מללמד את ילדיו מקצועות חול עלול להגיע למצב שילדיו יסורו מדרך התורה. לפיכך הוא קורא לקהילות לדאוג לבתי ספר שישלבו לימודי חול יחד עם שעות של לימודי קודש, ושבהם לימודי החול יילמדו מפי מורים יראי שמים. באופן זה התלמידים יישארו יהודים כשרים ויודעי תורה, וגם ירכשו השכלה כללית ומקצוע לפרנסתם. אכן לדעת הנצי"ב בתי ספר כאלה לא יוכלו להצמיח גדולי תורה, ולפיכך הנצי"ב מתאר דגם שמקביל במידה רבה למה שמקובל כיום בציבור הדתי לאומי: בתי ספר שנועדו עבור כלל הציבור, שבהם משלבים לימודי חול יחד עם לימודי הקודש, וישיבות שמיועדות לגדילה בתורה, שבהן עוסקים בתורה בלבד. עוד נשים לב, שגם לגבי אותם גדולי תורה, הנצי"ב אינו מתנגד עקרונית לכך שהם גם ירכשו השכלה כללית, אלא שלדעתו הדבר צריך להיעשות בנפרד, ולא במשולב עם התגדלותם בתורה. ג. אדם בגיל מבוגר, שכבר הקים משפחה וזקוק לפרנסה כעת, אם הוא מחליט לצאת מן הישיבה כדי לפרנס את משפחתו, בדרך כלל אין לו אפשרות להקדיש זמן מספיק כדי ללמוד לימודי מקצוע ברמה משמעותית. בוודאי כאשר הוא צריך להשלים ידע בסיסי שאחרים רכשו אותו כבר בבית הספר היסודי. אדם כזה, שזקוק להיכנס מיידית לשוק העבודה, בדרך כלל ייאלץ לעבוד בעבודות פשוטות, שאין בהן שכר גבוה ושהתרומה שלהן לפיתוח הכלכלה והמדינה היא נמוכה. אתה מתאר מקרים של אנשים שהצליחו להשלים את הפערים בהשכלה בגיל מבוגר ולהשתלב במקצועות משמעותיים – אכן ישנם מקרים כאלה, אבל אלו הם היוצאים מן הכלל שאינם מעידים על הכלל. בשביל להצליח במשימה כזו צריך להיות בעל כשרונות מיוחדים, ועבור רוב הציבור זו לא אפשרות ריאלית. אי אפשר לתת הדרכה לכלל הציבור על סמך המקרים החריגים הללו. הדרכה כזו יש בה חוסר אחריות כלפי רוב הציבור, שיתכננו את מסלול החיים שלהם על סמך ההנחה ש"לאחר תקופת הישיבה אצליח לרכוש מקצוע", כאשר בפועל רבים לא יצליחו בכך וייאלצו לעסוק במקצועות לא מספקים ולא מתגמלים. ד. 1. לא ניכנס כאן לשאלה כיצד מגדירים מי הם גדולי הדור, וכיצד סופרים את הרוב לעומת המיעוט. אבל גם אם נקבל את תיאור המציאות שלך, הרי כאשר תלמידי חכמים מבררים סוגיה בהלכה ומגיעים למסקנה, מותר להם לאחוז בה ולהורות כך הלכה למעשה, גם אם הם נמצאים בדעת מיעוט. וכן לבני קהילתם הרואים בהם את רבותיהם, מותר ללכת אחרי פסיקה זו, למרות הידיעה שתלמידי חכמים רבים סוברים אחרת (עיין למשל שבת ק"ל א, ובריטב"א שם ד"ה "ולא עוד אלא שפעם"). וזהו המצב בענייננו – תלמידי חכמים רבים מן הציונות הדתית עסקו בסוגיה זו והגיעו למסקנה שהגיוס לצבא הוא מצוה, ולפיכך זכותם וחובתם לאחוז בדעה זו, וכן לבני קהילותיהם מותר בהחלט ללכת אחרי פסיקת רבותיהם ואין הם צריכים לחשוש לדעה החולקת. 2. עוד אעיר לגבי ההסתמכות שלך על דברי החזון איש וכן על "כל הפוסקים החרדים", כשמן הסתם כוונתך גם לכאלה שחיו כאשר החלה לעלות שאלה זו של הגיוס, בשנים הראשונות של המדינה. ובכן, לענ"ד לא פשוט כלל להקיש מתקופת קום המדינה לזמננו, ולקבוע בבירור שכל פוסק שתמך באותם זמנים בפטור לומדי תורה מגיוס, היה אוחז גם כיום בעמדה שכל לומדי התורה פטורים מגיוס. שכן המציאות כיום שונה מאד מאשר בזמנו של החזו"א - מספר הלומדים שקיבלו פטור בזמנו של החזו"א עמד על ארבע מאות בלבד, מספר זניח מבחינת צורכי הצבא, בעוד שכיום מדובר ברבבות רבות, כאשר הצבא זקוק לחיילים רבים. עיין בחזו"א יו"ד קנ"א אות ג', שם הוא כותב שגם תלמידי חכמים אינם רשאים לסמוך על הנס, ולפיכך אם המצב הוא שללא שותפותם של תלמידי החכמים בהגנה לא תהיה שמירה לעיר על פי דרך הטבע, אז אין לפטור אותם מהשתתפות בשמירה. וכך כותב גם הרב משה פיינשטיין (דברות משה בבא בתרא פרק א' הע' לח). כמובן איני מתיימר לדבר בשמו של החזו"א ולומר כיצד הוא היה מורה במציאות של ימינו. אפשר אולי לטעון שגם במציאות שלנו עדיין אפשר לקיים את הביטחון בדרך הטבע גם ללא גיוס לומדי תורה ולפיכך לדעתו תלמידי חכמים עדיין פטורים מגיוס. ייתכן שכן וייתכן שלא, אבל ודאי שאי אפשר להקיש באופן פשוט מתקופתו של החזון איש לתקופתנו, ובכל תקופה יש לשקול את הדברים מחדש על פי המציאות כעת. בנוסף יש להעיר, שרבים מן הפוסקים החרדים פטרו מגיוס רק לומדי תורה, וחלקם אף התבטאו בחריפות כנגד מי שאינו לומד ברצינות ובכל זאת אינו מתגייס. כך שוודאי אין להסתמך על "כל הפוסקים החרדים" כנימוק להתנהלות שבה מגזר שלם אינו מתגייס לצבא, ללא הבחנה בין מי שלומד תורה ומי שלא. 3. לגבי טענתך על חשש למכשול, כגון הסתכלות באשה, שמתוך חשש זה אין להתגייס לצבא: חששות למכשולים מסוג זה קיימים בהרבה מצבים, ואף על פי כן אין אנו נמנעים מלעשות את הנחוץ לקיומנו בגלל חששות כאלה. כך למשל, אנשים הולכים לעבודה ולקניות, למרות החשש להיתקל במראות אסורים. הגמרא (בבא בתרא נ"ז ב) אומרת שכאשר אדם הולך לצורכו ונאלץ לעבור במקום שיש בו מראות שאינם צנועים, אם אין דרך אחרת מותר לו ללכת שם, אלא שעליו להיזהר ולשמור את עצמו מלהסתכל. מחילה על הדברים, אבל לעומת הטענה שלך, שבגלל חשש להסתכלות אין להתגייס לצבא, איני יכול שלא להביא את דברי הגמרא (סוטה כ"א ב) שמי שרואה אשה טובעת בנהר ונמנע מלהציל אותה בגלל בעיות של הסתכלות ונגיעה, הרי זה חסיד שוטה. אם כך אמרו חז"ל לגבי הצלת נפש אחת, קל וחומר לגבי הצלת נפשות של כלל ישראל. כמובן צריך להשתדל כמה שיותר להימנע מבעיות ומחששות למכשולים, הן בצבא והן בחיים בכלל. אבל הטענה כאילו בכל מקום שיש בו חשש למכשול אסור לאדם להיכנס, גם כאשר יש בדבר צורך נחוץ, אינה מתיישבת עם המקורות ואיש אינו נוהג כך בחייו הפרטיים. מדוע דוקא בהקשר הצבאי מעלים טענה זו, בעוד שבחיים הרגילים אנשים יוצאים לרחוב לצרכים שונים למרות החשש לתקלות? ה. גם במלחמת מצוה, המלך או השלטון רשאים לשקול את צרכי הגיוס בהתאם לצרכי המדינה, שכוללים שיקולים נוספים מלבד צרכי הביטחון. כך אנו רואים במלחמות שבתנ"ך, שלא גייסו בכל מלחמה את כל העם, אלא חלק מן העם לפי צרכי המלחמה (עיין למשל שופטים ד', ו; שמואל א י"א, ח; שם ט"ו, ד). כך גם רואים במקורות שצבא הקבע היה מצומצם, ושאר העם גויס רק בשעת מלחמה (עיין שמואל א י"ג, ב; רמב"ם הלכות מלכים ד', ב). הסיבה לכך היא ברורה: לשם קיום המדינה אי אפשר שכולם ישרתו כל הזמן, שכן המדינה זקוקה גם לאנשים שיעסקו בשאר צרכי המדינה והעם, הגשמיים והרוחניים, ולא רק בביטחון. משום כך המדינה הגדירה את משך השירות, כך שכל אדם תורם תקופה מסוימת לטובת צרכי הביטחון ובשאר הזמן הוא עוסק בתחומים אחרים.