כאשר יש לי שאלות או ספיקות באמונה, כמו שאני מניח שלכל אחד יש, ואני בוחר להאמין למרות הספק?, האם אני עובד על עצמי או שזאת בדיוק המהות של האמונה? בדרך כלל הסיבות שאני בוחר להאמין הן קשורות גם בעובדה שכך נולדתי ולכן נראה בעיני הגיוני להאמין, ולכאורה זאת לא באמת טענה. לפעמים הסיבה היא הרגשה של קרבת אלקים, או אחרי לימוד סוגיה בעיון הרגשה של "חקים ומשפטים צדיקם", או שלפעמים עולה בי ההכרה שרק אדם עם יראת שמים יכול להיות מוסרי באמת גם בחדרי חדרים ("כי אמרתי רק אין יראת אלקים במקום הזה..."), בעיקר כשאני מרגיש את זה אצלי או רואה את המוסר של רבנים גדולים, וכן יש עוד דברים מאין זה שגורמים לי לבחור באמונה. האם אני בדרך הנכונה או שעלי לחשב מסלול מחדש? האם מצופה ממני שאעשה דוקטורט בפילוסופיה ואז אנסה להוכיח מעבר לכל ספק את מציאות השם ואת אמיתת הדת היהודית? האם ליהודי רגיל יש דרגה אחרת מאשר לרב/ראש ישיבה בעניין הזה?

בס"ד שלום רב, ספקות באמונה ובירור היהדות והתורה אינם איסור. ליצור לעצמך ספקות מיותרים ולחפש איפה יכול להיות שאני טועה הוא הדבר הבעייתי. כל עוד משהו מפריע לך מצווה לבררו. ומה שאתה ממשיך בדרכך אינו רמאות אלא נתינת אמון במסורת של עם ישראל של מיליוני היהודים החכמים והצדיקים שהיו לפניך שהמשיכו להאמין על אף מה שאתה שואל. כנראה יש תשובה מספקת שעדיין לא הגעת אליה. ודאי שיש הבדלי מדרגות בין עובדי ה', אך הוא תלוי בבחירת האדם. האם להתגדל או לא. מצופה ממך להאמין - היינו להיות מחובר בכל ממדי החיים לרבונו של עולם. שיטות שונות יש בין גדולי רבותינו כיצד נכון ליצור, לחזק ולשכלל חיבור זה. כל אדם ימצא את הדרך שמביאה אותו ליותר יראת ואהבת השם. בדרך כלל, כיום, אין צורך בהתפלספות יתירה אלא יותר בהתבוננות במהות ומגמת החיים. בהצלחה. אלישיב קפקה