שלום כבוד הרב, אני רואה שיכול להיות שיש איסור דאורייתא לטלטל במקום שיש בו גם עירוב, אבל אני לא יודע שרבנים אומרים שאפשר לסמוך, וכך עושים פה גם החרדים, אבל אולי זה איסור דאורייתא, ומצד שני קשה לי להבין איך אני אסתדר בלי לסמוך על העירוב, אני לא רוצה לעשות איסור דאורייתא. אשמח לסדר בעניין. תודה רבה

שלום וברכה, אתה יכול לסמוך על העירוב כפי שאמרו לך הרבנים, וכפי מנהג מקומך ואתה לא צריך לחשוש. מדובר מחלוקת קדומה בדברי הפוסקים גדולי עולם. אך המנהג במשך מאות שנים היה להקל ולסמוך על העירוב, וכך כתב ערוך השולחן אורח חיים (סי' שמה סע' יח): "שהעירובין נתפשטו ברוב ערי ישראל הרבה מאות שנים מקודם ורק על סמך היתר זה וכאלו בת קול יצא הלכה כשיטה זו". ואף שהמשנה ברורה כתב (ס"ק כג) שבעל נפש יחמיר לעצמו, הרי כתב בביאור הלכה (סע' ז, ד"ה 'שאין ששים') שאם יש עוד צד ספק יש להקל לכתחילה. ובמציאות שבזמנינו יש צדדים נכבדים נוספים להקל (ראה מנחת אשר שבת סי' כ). הנח להם לישראל אם לא נביאים הם בני נביאים הם. והמחמיר תבוא עליו ברכה. הרחבה: עיקר נקודת המחלוקת – האם צריך ששים רבוא כדי להיחשב רשות הרבים? אי אפשר לערב רשות הרבים גמורה על ידי צורת הפתח (כלומר, בעמודים שעליהם מתוחים חוטים, היוצרים מעין צורה של פתח בין כל עמוד לעמוד). רק כרמלית ניתן לערב בצורת הפתח. וז"ל השולחן ערוך (שסד ב): "רשות הרבים עצמה אינה ניתרת אלא בדלתות והוא שננעלות בלילה. ויש אומרים אף על פי שאין ננעלות אבל צריך שיהיו ראויות לינעל." רוב ככל העירובין כיום עשויות על ידי צורת הפתח. לפי זה אם הערים שלנו היום נחשבות כרשות הרבים גמורה אזי אין אפשרות לערבן על ידי צורת הפתח. ואם הערים שלנו אינן נחשבות רשות הרבים אלא כרמלית ניתן לערבן על ידי צורת הפתח. שיטת רש"י וכמחצית מהראשונים היא שאין רשות הרבים גמורה אלא כאשר ששים רבוא (600,000) אנשים עוברים במקום וכפי שהיה בזמן המדבר. שהרי כל הלכות שבת נלמדו ממה שהיה במשכן שבמדבר. ולדעת הרמב"ם וכמחצית הראשונים אין צורך בששים רבוא, אלא כל שיש 16 אמה (כ-8 מטר) רוחב, הרי זה רשות הרבים. רוב הפוסקים מקילים בספר שמירת שבת כהלכתה (פרק יז הע' כא) הביא בשם הגרשז"א שאף שהמשנה ברורה הביא י"ב ראשונים נגד י"ב ראשונים אם צריך את התנאי של ששים רבוא, באמת מצאנו עוד שבע עשרה פוסקים שמקילים נוסף על מה שהביא המשנה ברורה, ע"ש בשש"כ. וכן כתב בשו"ת יביע אומר (ח"ט או"ח סי' לג) באריכות שרוב הפוסקים סבורים שאין לנו דין רשות הרבים בזמן הזה. שיטת השולחן ערוך השולחן ערוך (שמה ז) הביא את שתי השיטות וז"ל: "איזה רשות הרבים רחובות ושווקים הרחבים ט"ז אמה ואינם מקורים ואין להם חומה ואפילו יש להם חומה אם הם מפולשים משער לשער (ואין דלתותיו נעולות בלילה – טור), הוי רשות הרבים. ויש אומרים שכל שאין ששים רבוא עוברים בו בכל יום אינו רשות הרבים". מכיוון שידוע הכלל בפסיקת השולחן ערוך שסתם ויש אומרים העיקר להלכה כסתם, נראה באופן פשוט שהשולחן ערוך נקט עיקר להחמיר שאין צורך בששים רבוא (מ"ב ס"ק כג). מאידך השולחן ערוך כתב (סי' שג סע' יח) לגבי המנהג שנשים יוצאות עם תכשיטים בשבת: "ויש שלימדו עליהם זכות לומר שהן נוהגות כן ע"פ סברא אחרונה שכתבתי שלא אסרו לצאת בתכשיטין לחצר שאינה מעורבת, והשתא דלית לן רשות הרבים גמור הוה ליה כל רשות הרבים שלנו כרמלית ודינו כחצר שאינה מעורבת, ומותר". הרי שמדברי השולחן ערוך בסימן ש"ג נראה שמיקל. וכן נראה מדבריו בסימן שכה סע' ב שהתיר לשלוח מכתב על ידי גוי מפני דרכי שלום, אף ששיטת השולחן ערוך שבאמירה לגוי התירו רק שבות דשבות ולא בשבות אחד. כמה תירוצים נאמרו: א. דעת השולחן ערוך להחמיר ולכן כתב בסימן שמ"ה ב'סתם' שגם רשות הרבים שלנו חשובה רשות הרבים, ואין צריך ששים רבוא ורק 'יש אומרים' שצריך ששים רבוא. ומה שכתב בסי' שג, הוא רק דברי מי שלימד זכות על הנשים (החיד"א בברכי יוסף סי' שמה סק"ב מובא ביביע אומר שם). ב. השולחן ערוך סבור שהעיקר להלכה שלא צריך ששים רבוא אך הוא ידע שמנהג העולם להקל (מחצית השקל שמה ז). ג. השולחן ערוך החמיר בדאורייתא והיקל בדרבנן (אור לציון ח"א סי' ל, שש"כ יז הע' כא). ד. דעת השולחן ערוך להקל (כפי שכתב בסימן שג סע' יח, וכן בתחילת סי' שכה). ואין זה שייך לכלל שסתם ויש אומרים הלכה כסתם, משום שבענייננו (בסימן שמה), השולחן ערוך כתב את הדין בסתם כמו שהוא שנוי בתלמוד, ואחר כך כתב ויש אומרים וכו', ובמקרה כזה דעתו לפסוק כדעת היש אומרים, כיון שבדברי הסתם לא כתב בפירוש הדברים שחולקים עליהם (ערך השולחן המובא ביביע אומר שם). שיטת הרמ"א כתב הרמ"א (שמו ג): "מאחר שכל רשויות שלנו הם כרמלית אמרינן מצא מין את מינו וניעור, כמו שנתבאר סימן שמ"ה". כתב הט"ז (ס"ק ו) שמדברי הרמ"א האלו מוכח שהרמ"א סבור כשיטה שצריך ששים רבוא להיחשב רשות הרבים, וממילא אין לנו רשות הרבים בזמן הזה. הביאור הלכה (שמה ז, ד"ה 'שאין ששים רבוא') כתב בשם הבית מאיר שאין ראיה מהרמ"א הנ"ל כי דבריו שם הם להחמיר בלבד. בשו"ת מנחת אשר (כ"י) נקט בפשיטות שהרמ"א מיקל בכך, וז"ל: "אמנם הרמ"א כתב בשתי מקומות דאין לנו רה"ר בזמן הזה, כ"כ בסימן שכ"ז ס"ג ובסימן שמ"ו ס"ג משום דנקט עיקר ההלכה כשיטת רש"י דבעינן ס"ר וכל שאין ס' רבוא בוקעין בו אינו רה"ר, וכ"כ בדרכי משה סימן שס"ד שהלכה בזה כשיטת רש"י, וכ"כ הט"ז בסימן שמ"ה סק"ז והמגן אברהם שם סק"ו". האם צריך ששים רבוא שעוברים 'בכל יום'? כתב השולחן ערוך (שמה ז): "ויש אומרים שכל שאין ששים רבוא עוברים בו בכל יום אינו רשות הרבים". וכתב על זה המשנה ברורה (ס"ק כד): "חפשתי בכל הראשונים העומדים בשיטה זו ולא נזכר בדבריהם תנאי זה רק שיהיו מצויין שם ששים רבוא". אמנם ביביע אומר (שם, אות ג) הזכיר כמה ראשונים שכתבו שצריך שיעברו ששים רבוא 'בכל יום'. אכן יש פוסקים שסבורים שמה שכתב השולחן ערוך 'בכל יום' - זה לאו דוקא בכל יום, אלא הכוונה שלפעמים יש שם ששים רבוא, או שיש בעיר ששים רבוא (ערוך השולחן שמה כו, וע"ע מסורת משה ח"א עמ' קכז). ויש אומרים שלא מספיק ששים רבוא בעיר, אלא צריך שיהיה בכביש המסוים הזה ששים רבוא להיחשב רשות הרבים (ראה תשובות והנהגות וכן פסקי תשובות הע' 76). יש אומרים שדרכים המובילות מעיר לעיר הינם רשות הרבים אף שלא עוברים שם ששים רבוא כך כתב ערוך השולחן (סע' כו), וראה מ"ב (ס"ק יז) בשם המגן אברהם, ובביאור הלכה (שם) בשם הרמב"ן. אך העיר הגרש"ז (שש"כ פרק יז הע' כג) שלפי זה צ"ע בדברי הרמ"א שכתב שעכשיו אין לנו רשות הרבים. לכאורה נראה מהפסוקים והגמרות שאין צורך בששים רבוא הקשו הפוסקים: צריך עיון בדברי הראשונים שסבורים שאין רשות הרבים אלא כאשר יש ששים רבוא. הרי לפי זה לא מצוי כלל שיהיה רשות הרבים, ולא ברור לפי זה מדוע גזרו חז"ל שלא לתקוע בשופר בראש השנה שחל בשבת ושלא לקרוא במגילה בשבת שמא יעבור על איסור הוצאה, הרי אין כמעט חשש הוצאה בעולם. ולא מצינו בגמרא בשום מקום שצריך ששים רבוא להיחשב רשות הרבים? וז"ל הביאור הלכה (שם) בשם הריטב"א: "וגם בודאי מסתברא כן דאלו אם היה ר"ה דוקא מס' רבוא לא היה משתמיט הגמרא להשמיענו ד"ז וגם בדף ז' ע"א דקמקשה הגמרא אטו כל הני לאו כרמלית נינהו אמאי לא תירץ דאתו לרבות היכא דלא היה ס' רבוא וגם דידוע שגזרו חז"ל לענין תקיעת שופר בשבת [וכן לענין קריאת המגילה] וביטלו עשה דאורייתא לכלל ישראל כדי שלא יבוא לידי חילול שבת שיביא אותו אצל חכם וילמדנו ואי אמרת דהוא דוקא כשיש באותה העיר ס' רבוא הוא דבר שאין מצוי כלל וכלל כ"א איזה עיר יחידה בעולם". וכעין זה העיר ערוך השולחן (סע' יח): "א"כ נחמיה כשצעק על חילול שבת מהבאתם כל ממכר לירושלים בשבת וגזרו גזרות ותקנו תקנות הלא כל הקהל לא היו רק ד' רבוא וכי על איסור כרמלית דרבנן הרעיש כל כך ולגזור גזירות על זה". וכן ראה בשו"ת תורה לשמה (קיד). מצינו כמה תשובות לשאלות אלה. ראה שו"ת מהרש"ם (חלק ג סימן קפח) שהביא את דברי הבשמים ראש וז"ל: "וכי יעלה עה"ד לפי הפשוט שמשום איש א' שיטעה ראוי לעקור מצוה מכל ישראל אלא שבתחלת מ"ת ניתנו המצות לעשותן בארץ בזמן שיושבין עליו ולאחר מיכן מסרן הכתוב לחכמים יודעי העתים והם ראו לחזק ביותר את השבת כי הוא היותר עיקר וחיוב לנו לפיכך כל שאפשר שיבוא שום קלקול בזמן מה עקרו אפי' מצוה כי יש כח ביד ב"ד מזמן עזרא ואילך כי הכתוב מסרו לחכמים לאחר הגלות וכחם חזק אם לטעת אם לעקר וכשאנחנו נחזור להתיר הנטילה והתקיעה אתי לזלזולי לפיכך מניחין אותן כמנהגן עכ"ל". וראה בדברי המהרש"ם (שם) מה שהוסיף בזה. ובפסקי תשובות (הע' 75) הביא את דברי ההתעוררות תשובה שהסביר שגזרו משום שמהרה ייבנה המקדש ויהיה בירושלים ששים רבוא ויאמרו אשתקד תקענו בשופר כי לא היה רשות הרבים דאורייתא. ובתשובות והנהגות (ח"ה קא) כתב שזה כן מצוי בכל זמן ערים שיש בהם ששים רבוא. ובפניני הלכה (שבת כא הע' 8) כתב שדרך בין עירונית היה שכיח בזמן חז"ל. וראה עוד תירוצים שהביא בפסקי תשובות (שם). כל התירוצים הנ"ל נראים קצת דחוקים. אך חלילה לדחות משום כך את דברי רוב הפוסקים ראשונים ואחרונים גדולי עולם שנקטו שאין רשות הרבים אלא כאשר יש ששים רבוא. וכי הראשונים והאחרונים גדולי עולם לא חשבו על שאלות פשוטות אלו? סיבות נוספות להקל: בדברי הפוסקים מבוארים כמה סברות נוספות להקל ולסמוך על העירוב: רשות הרבים הוא רק כאשר יש בעיר רחוב מפולש מצד לצד כתב השולחן ערוך (שמה ז) שדין רשות הרבים הוא רק כאשר הרחוב מפולש משער לשער. האגרות משה (ח"א קמ) כתב שכל שהוא מפולש משני צדדיו לרשות הרבים הרי הוא רשות הרבים אף שהוא מעוקל בדרכו. ובתשובות והנהגות (כרך ה סימן קא) כתב: "וכשנשאל הראב"ד של וורשא הגאון רבי שלמה דוד כהנא זצ"ל על מה סומכין בוורשא, והלוא יש בעיר יותר מששים רבוא, השיב שסומכין על השיטות שכדי שיהא רה"ר צריך שיהא מפולש בצורה ישרה משער לשער וזה אין בעיר כיון שהרחובות מעוקמים". והביא התשובות והנהגות עוד שהקילו בכך. אך ציין שרבים החמירו וביניהם הגר"א. ועיין במנחת אשר שבת (סי' כ אות ג) מה שדן בזה. וכן ראה בפסקי תשובות (הע' 78). ערוך השולחן – מבנה הרחובות שלנו אינו רשות הרבים כתב ערוך השלחן (שמה יט – כב) שכל עיקר דין רשות הרבים אינו אלא בזמניהם שכל בתי העיר היו פתוחים לחצירות וכל החצירות נפתחו למבואות וכל המבואות נפתחו לפלטיא שממנו יצא הסרטיא חוץ לעיר, ונמצא שכל בני העיר השתמשו בפלטיא וסרטיא שלו, זה הוא עיקר ענין רשות הרבים, אבל בזמן הזה אין דין רשות הרבים כלל כיון שכל רחוב ושכונה פתוחים לדרכים המובילות חוץ לעיר ואין רחבה או ככר אחד שכל בני העיר משתמשים בו, עי"ש. ובמנחת אשר (סי' כ אות ד) כתב שדבריו מחודשים ונראה שאין להם מקור בדברי הפוסקים וראשונים, אך שוב כתב שיש סמך לדבריו בדברי רש"י ע"ש. חזון איש – ברחבות שלנו שיש בתים משני הצדדים אין רשות הרבים דאורייתא החזון איש (סי' קז אות ה והלאה) הביא דברי את דברי המשנה ברורה בבאה"ל הנ"ל שקשה להקל וכו', וכתב, שבזמן הזה ההיתר מרווח ומחוור לכרכים שלנו משום שהרחובות פתוחות מזה לזה ואי אפשר שלא תהא אחת המסתיימת לרחבו של רחוב אחר, נמצאת היא מוקפת משלש רוחות, ושאר הרחובות גם כן מוקפות משלש רוחות על ידה, כי הרחוב הסמוך לה יש לו מחיצה ברוח שלישית, שמה שהוא פתוח לרחוב הנ"ל הוא כמחיצה ע"ש. המשנה הלכות (ח"ז סי' סא) הביא דבריו וכתב שדבריו קילורין לעינים ע"ש. וביביע אומר הביא עוד פוסקים שכתבו כן, ובין השאר הביא את דברי האבן ישראל וז"ל היביע אומר: "וכ"כ ידידי הגאון רבי ישראל יעקב פישר נר"ו בשו"ת אבן ישראל חלק ח (סי' לו), שע"פ החזון איש הנ"ל, יש לנו היתר מחוור ומרווח דשפיר מהני עירוב רשויות על ידי צורת הפתח, ללא שום פקפוק". אך יש לציין שהתשובות והנהגות (שם) ביאר שאין דברי החזון איש מוסכמים על כל הפוסקים, וביניהם המשנה ברורה (סי' שס"ד בבה"ל ד"ה 'והוא') ע"ש. וכן ראה באגרות משה (או"ח ח"ה, סי' כח אות ג), ובמסורת משה (ח"א עמ' קכד) שלא קיבל כלל את דברי החזון איש. עוד יש לציין לדברי החזון איש עצמו בספר אמונה ובטחון (ד יח) שעל הרוב יש מכשולות בעירוב ע"ש. האם עגלות (ובזמננו מכוניות) מצטרפות לששים רבוא? בשש"כ (יז הע' כ) הביא שהיעב"ץ והמהרש"ם בשם הבית אפרים כתבו שמרכבות ועגלות וספינות לא מצטרפות לששים רבוא, אלא רק הולכי רגל דומיא דדגלי מדבר. והיביע אומר (שם) הביא כן גם בשם הישועות מלכו והמשנה הלכות. אך דעת הערוך השולחן (שמה כו) והאגרות משה (ח"א סוף סימן קלט) שאין הבדל בין מכוניות להולכי רגל. ובמנחת אשר שבת (סי' כ אות ה) כתב על מחלוקת זו: "ולא ראיתי בדבריהם שום ראיה מכרעת מדברי הגמרא או הראשונים", ע"ש. הרמזורים המונעים הליכת בני אדם מבטלים דין רשות הרבים הרמזורים המונעים הליכת בני אדם מבטלים דין רשות הרבים במנחת אשר (שם) הביא בשם רבו הדברי יציב שהרמזורים המונעים הליכת בני אדם בכבישים ומונעים רגל הרבים מהם אפשר שמבטלין מהם דין רשות הרבים, שאין רשות הרבים אלא המסור לרבים בכל שעה. אך כתב על זה המנחת אשר שלכאורה מסתבר שכיון שכל הדרכים שבעיר מסורים לרבים להילוך ושימוש אלא שלתועלת כולם תוקנה חלוקה זמנית בין הולכי הדרכים לנוסעי הרכב וכשזה עולה זה יורד אין זה כמניעת רגל הרבים ואדרבה כל החלוקה בין הולכי הרגל לנוסעי הרכב על ידי הרמזור אינה אלא לתועלת הרבים ולהקל על הליכתם ותנועתם. הכביש אינו עשוי להילוך בני אדם כתב המנחת אשר (שם) שמטעם אחר יש לכאורה לדון שלא יהא דין רשות הרבים בעיירות הגדולות בזמן הזה, שהלא צריך ט"ז אמה ברוחב רשות הרבים. ובזמנינו אין רוב הכבישים ראויים להליכת הרבים ורק מעברי חציה במקומות המסויימים ראויים להולכי הדרכים אבל רוב רובם של הכבישים המרכזיים לעולם אינם ראויים להליכה רגלית אם משום תנועת הרכב בשעה שנוסעים ואם משום צפיפותם בשעת עמידתם וכיון שהכביש אינו ראוי להליכה ולא ניחא תשמישתיה אין כאן ט"ז אמה רוחב רשות הרבים. ואף אם נוסעי הרכבים מצטרפים לששים רבוא, מכל מקום נראה שבמקום שאינו ראוי אלא לנוסעי רכב ועגלות בלבד בודאי אינו רשות הרבים ואין זה דומה לדגלי מדבר ובעינן שיהא כל מקום בר"ה ראוי לעיקר דרך הליכת הרבים שהיא הליכה רגלית... עכ"ד המנחת אשר. וכן כתב המשנה הלכות (ח"ו פו). יתכן שמחסום צבאי דינו כדלתות המועילות אף ברשות הרבים כתב בשו"ת מנחת אשר (כ"י): "ועוד יש להעיר בזה, דהנה ביציאה מן העיר דרך כביש רמות יש מחסום צבאי שכל העובר בו עוצר לבדיקה של חיילי המחסום, ואפשר שדין מחסום זה כדין דלתות דמהני אף ברה"ר גמורה, ואפשר דעדיף מדלתות והוי מחיצה גמורה דנראה לכאו' דמחסום זה גבוה י"ט והעומד בו מרובה על הפרוץ, אך מ"מ אפשר דהוי כדלתות דכבר נחלקו הפוסקים בתרתי בדלתות הנעולות, א' אם צריך דלתות משני צידי הדרך או סגי מצד א' עיין בזה רש"י ותוס' וריטב"א בעירובין ו' ע"ב. ב'. אם צריך ננעלות ממש או בראוי לנעול סגי עיין בזה בשו"ע שס"ד ס"ב ובמשנ"ב שם סק"ח. ונראה לכאורה דמחסום זה בכלל ראוי להנעל ואפשר דהוי בכלל דלתות הננעלות ממש כיון שאין מעבר חופשי ומשוחרר כדרך רה"ר וכדגלי מדבר, ואף שכמעט כל כלי הרכב עוברים באין מפריע, אפשר דמ"מ הוי כדלתות ננעלות דכיון דיש דלתות לעיר וא"א להכנס לה אלא ברשות אין זה רה"ר גמורה, אף אם שומר הדלת מאפשר להם להכנס ועדיין צ"ע בזה". לכאורה צריך להחמיר משום מדובר בספק דאורייתא לכאורה היה צריך להחמיר משום שמדובר בספק דאורייתא. אך יש מקום לומר שמדובר בספק דרבנן. שהרי כך כתב הביאור הלכה (סימן שסד ב, ד"ה 'והוא שננעלות בלילה') שלדעת הרמב"ם אפילו לא היו דלתות כלל כי אם צורת הפתח אין חייב חטאת, אלא מדרבנן צריך שיהיו דלתות ננעלות בלילה. הרי שלדעת הרמב"ם העירוב שלנו שעשוי על ידי צורת הפתח מועיל מדאורייתא ורק מדרבנן אינו מועיל. ואם כן מדובר על ספק דרבנן. ואף שיש אומרים שצורת הפתח אינו מועיל מדאורייתא (ראה ביאור הלכה שם) ניתן לומר שיש כאן ספק ספיקא לקולא. ספק כשיטה שצריך ששים רבוא וספק אם צורת הפתח מועיל מהתורה. וזה לשון היביע אומר: "בכה"ג מהני ספק ספיקא, כמ"ש הש"ך יו"ד (סי' קי כלל טז), וע"ע בפרי חדש (שם ס"ס יד). וכיו"ב כ' בזבחי צדק (סי' קי ס"ק קסב), דהיכא דאיכא ספיקא אם האיסור מן התורה או מדרבנן, נוכל לעשות ספק ספיקא באופן כזה, שמא האיסור רק מדרבנן, ואת"ל דאורייתא, שמא הלכה כפוסק פלוני". ע"ש עוד. וכן כתב האור לציון (שם), (אם כי ציין שלדעתו הרמב"ם סבור שצורת הפתח אינו מועיל מהתורה, אבל יש כאן ספק ספיקא כי לדעת הרא"ש צורת הפתח מועיל מהתורה). ולמעשה לא מדובר בספק ספיקא אלא ביותר מספק ספיקא שהרי יש לנו צדדים נוספים להקל שהם דברי החזון איש ועוד סברות כאמור לעיל. המנהג להקל המנהג באשכנז ודאי היה להקל ולסמוך על השיטה שאין לנו רשות הרבים בזמן הזה. וזה לשון ערוך השולחן (שמה יח): "שהעירובין נתפשטו ברוב ערי ישראל הרבה מאות שנים מקודם ורק על סמך היתר זה וכאלו בת קול יצא הלכה כשיטה זו ואם באנו לעכב לא לבד שלא יצייתו אלא נראה כמשתגעים שדבר זה נתפשט בכל ישראל ובפוסקים דהאידנא אין לנו רשות הרבים רק בערים ספורות והגדולות בעולם כמו ערי מלוכה שיש בהם ס' רבוא אבל לא בערים שלנו". וכן היה המנהג בהרבה מקהילות הספרדים כפי שהביא היביע אומר (שם). אם כי דעת הבן איש חי להחמיר, כפי שהביא היביע אומר. עיקר דעת הפוסקים להקל בזה למעשה נראה שרוב פוסקי הדורות האחרונים שכל בית ישראל חי מפיהם נוטים להקל בזה. בין פוסקי אשכנז נציין לכמה מהפוסקים: הערוך השולחן והחזון איש הקילו כפי שהבאנו לעיל. וכן הגרש"ז סמך על ההיתר בירושלים כמבואר בפסקי תשובות (הע' 78) ע"ש. וכן כתב התשובות והנהגות (שם) שמעיקר הדין מותר לסמוך על העירוב אפילו בירושלים שיש מעל ששים רבוא בעיר ע"ש. ומדקדוק לשון השמירת שבת כהלכתה (יז ג) משמע שנקט עיקר להקל בזה, שהרי כתב "ויש מחמירים שאף במקום שאין שש מאות אלף עוברים בו..". משמע שזה חומרא ועיקר הדין להקל. ועוד שלא כתב שבעל נפש יחמיר כפי שכתב המ"ב. וכנראה נטה להקל בגלל מה שכתב שם בהערה שדעת החזון איש להקל, ועוד שהגרש"ז העיר שמצינו עוד פוסקים רבים שהקילו, ע"ש בהערות. היביע אומר (שם) האריך בדבר וסיים: "מסקנא דדינא שהנוהגים היתר לטלטל בשבת ברשות הרבים ע"י עירוב של צורת הפתח, יש להם על מה שיסמוכו, ולדעת הרבה אחרונים אף לפי דעת מרן אפשר להקל. וכן כתבו גאוני ירושלים, שאין לנו דין רשות הרבים בזמן הזה, ולפ"ז העירוב של צורת הפתח מועיל לטלטל ברשות הרבים בזה"ז, אלא שהחרד לדבר ה' ונמנע לגמרי מלטלטל בשבת, תבא עליו ברכה, ומכל מקום רשאי הוא לתת למי שמטלטל לקחת לו מטפחת או סידור וכיו"ב, ואפילו הוא בר מצוה, והנח להם לישראל אם אינם נביאים בני נביאים הם". עכ"ל היביע אומר. ומשמע מלשונו של היביע אומר ומכל התשובה שנקט עיקר להקל. וכן הבין הפסקי תשובות (הע' 75) בדבריו, שכתב: "ובשו"ת יביע אומר (ח"ט סי' לג) מאריך ומסיק להיתר לטלטל על ידי עירוב כי הרבה סוברים שכן דעת מרן השולחן ערוך". וכתב בש"ת מנחת אשר (שם) וז"ל: "ומי אנן יתמי דיתמי להכניס ראשנו בין ההרים הגדולים וכי לא נתיירא שמא ירוצצו גולגולתינו, אלא שהארכתי בזה לבאר מנהג העולם שנהגו להקל בזה, וכמו שכתב בערוך השלחן סימן שמ"ה סעיף י"ח, דזה מאות בשנים נהגו להקל בעירוב בצורת הפתח ומי שיבא להחמיר בזה יראה כמשתגע. וגם המשנ"ב אף שכתב דירא שמים ראוי לו להחמיר, מ"מ כתב שהעולם נהגו להקל... ובביאור הלכה האריך מאוד לבסס שיטה זו וכתב דירא שמים יש לו להחמיר בזה אף שאין למחות ביד המקיל וסומך על שיטה שניה וכדעת הט"ז והמג"א. אך מ"מ כתב בשם האלי' רבה דאם יש עוד צד ספק להקל בזה שיטה זו חזי לאצטרופי ויש לסמוך להקל אף לכתחלה עי"ש, ובני"ד נראה דיש צדדים נכבדים נוספים להקל...", ע"ש בדברי המנחת אשר. ושאלתי את ידידי הרב בנימין בייניש רוזנבאום חתנו של הגר"א וייס, כיצד מנהגו של חותנו הגדול אם הוא סומך על העירוב, והשיב לי שהרב סומך על העירוב. הגר"א שפירא והגרש"ז אוירבך הורו שאין צורך סתם להחמיר אם לא תלמיד חכם שבירר היטב את הסוגיא מובא בספר ועלהו לא יבול (ח"א עמ' קנט) בשם הגרש"ז אוירבך: "שאלתי את הרב אם להחמיר שלא לסמוך על העירוב בירושלים לענין טלטול בשבת. הרב שאל אותי למה אני רוצה להחמיר. הוא הסביר שאם הרצון להחמיר הוא מאחר שלמדתי את הסוגיא בגמרא ובפוסקים, וכתוצאה מכך אני מרגיש שצריך להחמיר, אז החומרה היא במקומה. אבל אם רק שמעתי שיש מחמירים בדבר זה, וגם אני רוצה להחמיר כמותם, אז אין זאת סיבה נכונה להחמיר (רשם הרב שלום מרדכי פיצ'ניק)". פשוט שכוונת הגרש"ז לתלמיד חכם רציני שלומד את הסוגיא היטב והוא גם בר הכי להעמיק ביסודות הדין, ולהכריע לעצמו מה נראה בדברי הסוגיא והפוסקים. ושאלתי את נכדו הרב אהרן גולדברג (בנו של הגרז"ן גולדברג) כיצד נהג סבו בענין טלטול בשבת. והשיב: "סבא ואבא לא טלטלו בשבת בעירוב לעצמם מבלי שאמרו לבני משפחתם שלא לטלטל". וכעין זה כנראה היתה דעת מרן הגר"א שפירא. לפני כעשרים שנה ידיד נפשי הרב אריאל בן דוד ניגש יחד איתי למרן הגר"א שפירא כאשר היינו בשיעור ב', ושאל אם ספרדים יכולים לסמוך על העירוב ולטלטל בשבת (שהרי לכאורה השולחן ערוך החמיר בזה. עיין מה שכתבנו בזה לעיל). הגר"א שפירא גער בו על השאלה, ואמר לו: "האם סיימת את הש"ס? (כלומר האם אתה כזה גברא רבא שאתה בר הכי לפקפק בעירוב?)". ושוב אמר לי: "תשאל את החבר שלך אם הוא סיים את הש"ס". נראה שדעתו היתה שאף שיש מקום להחמיר ולא לסמוך על העירוב (וכמדומה שמרן הגר"א שפירא בעצמו לא טלטל), לא כל בחור ישיבה צעיר צריך להחמיר בכך ולפקפק בעירוב, ובמנהג רבים שמקילים בכך. ובכתבתו של שמריה גרשוני (בעמ' 342) מובא: "עלה בדעתי לעשות עירובי חצרות בבנין שבו גרתי כדי שהדיירים המקפידים שלא לסמוך על העירוב הסטנדרטי (שכן עפ"י הרמב"ם עוד ראשונים לא ניתן לסמוך על עירוב כזה) יוכלו לפחות לטלטל בתוך הבניין, הרב שפירא שהיה דייר ענה לו אז מה אתה אומר? שבירושלים אין עירוב?". נראה שמרן הגר"א שפירא לא רצה שיזלזלו בעירוב, וסבר שהמחמיר - יחמיר לעצמו. וכתב לי ידידי הרב נועם וייץ שליט"א: לגבי ר' אברום זצל, שכתבת שכמדומה שהוא לא טלטל. אני יכול להעיד שבניו הקטנים של הרב שנדורפי היו מטלטלים בעבורו. ופעם כנראה לא הגיעו וראיתי אותו מגיע לתפילה ומוריד מכובעו את המפתח. יש מקום להחמיר אך לא על חשבון אחרים מוזכר בדברי הרבה פוסקים שיש מקום להחמיר ולא לטלטל על סמך העירוב. הן מפני השיטות החולקות על ההיתר וכפי שביארנו. והן משום שלעתים יש תקלות בעירוב (החזון איש). והן משום שיש ספקות נוספות כגון שכירת רשות ממחללי שבת, וכן גינות שאולי מבטלות את העירוב, ולדעת הרמב"ם צורת הפתח שהמרחק שבין עמוד לעמוד עולה על עשר אמות אינו מועיל. אך כאשר מחמירים יש לשים לב שלא מחמירים על חשבון אחרים. מסופר על הגרש"ז אוירבך שגער מאד באחד שהלך ברחוב ליד אביו הזקן שסחב ספסל כבד ברחוב והבן לא עזר לו (פסקי תשובות הע' 91). וכתב הפסקי תשובות (שם): "וכל ערום יעשה בדעת, ונכון לכל מי שמקבל חומרא זו לומר בלי נדר". בשו"ת משנה הלכות (חלק יג סימן סד) כתב סיפור מעניין וחשוב שהוא שמע מהרב שלמה זלמן אוירבך: האדר"ת (חותנו של מרן הראי"ה קוק) היה רבה של ירושלים יחד עם הרב שמואל סלנט. כאשר הגיע האדר"ת לארץ ישראל, האדר"ת קרא לרב בן ציון ידלר ואמר לו בענוותנותו וצדקותו כך: "הייתי רב בחו"ל ואולי נהנתי ומעלתי ח"ו בממון צבור שלא כהוגן ומעלתי בשליחות ונתחייבתי להשיב את הכסף. ההלכה היא שמי שגזל את הרבים אין לו תקנה אלא לעשות צרכי רבים וזיכוי לרבים. ולכן אני מבקש ממך לעשות עירוב בירושלים עיה"ק ואני מקבל עלי את כל הוצאות העירוב כל ימי חיי. אך אני מבקש שלא תגלה את הדבר לשום אדם כל עודי אני חי". וכן היה. הרב ידלר דאג לעירוב כל ארבעת השנים שהיה האדר"ת חי בירושלים עיה"ק, והאדר"ת שילם על הוצאות העירוב. לאחר שנפטר האדר"ת סיפר הרב ידלר את כל הסיפור הנ"ל לרבי שמואל סלנט. ואמר הרב ידלר לרבי שמואל סלנט שאם רצונו של הרב שמואל סלנט שהרב ידלר ימשיך לסדר את העירוב, מכאן והלאה יהיה על זה תשלום, משום שהוא (הרב ידלר) לא יוכל להמשיך להכין את העירוב על חשבונו האישי. הרב שמואל סלנט היה מופתע לשמוע את הסיפור, ומיד החליט שצריך להמשיך לשלם על העירוב. הוא החליט שהקהילתו ישלמו חלק מההוצאות, וקהילה אחרת בירושלים יקחו את החלק האחר של ההוצאות. אך הקהילה האחרת לא הסכימו לשלם את החלק שלהם, משום שהם אמרו שהם גם ככה לא סומכים על העירוב. וסיים הרב אוירבך וסיפר שמאותם שמיאנו אז וסירבו לקחת חלק בהוצאות העירוב כמעט רובם ככולם בניהם נעשו מחללי שבת. הרב אוירבך הזכיר את שמותיהם אחד אחד שהיו מנהיגי הציונות החילונית, בלי שמירת הדת כלל ר"ל. ומהקהילה ששילמה על העירוב נשארו גדולי ישראל וגדולי עולם. כל טוב!