אני בויכוח עם חבר לגבי הגדרת המושג רמז. חבר שלי סובר שהתרשמות הנפש שלו המתעוררת מקריאת הפסוק. הגורמת לו להסיק מסקנה או לחשוב על רעיון כלשהו, זה מספיק בשביל להגדיר את דבריו כרמז על הפסוק. דעתי היא שרמז היא הערה יזומה מהפסוק. אפילו הערה דקה מהסגנון, או מצורת המילה וכדו המכוונת את הקורא להתעורר לרעיון כלשהו עליו. זאת אומרת רעיון הנאמר על הפסוק מתוך התעוררות אישית בלי שיש איזו ראיה שהפסוק בא לעורר אותך על זה אינו נחשב רמז. אלא רק התרשמות אישית שאינה תלויה בפסוק. למשל אם הפסוק מדבר על מקרה נורא על אונס ואתה מתעורר לומר שאם היו שומרים את דיני היחוד זה לא היה קורה. זה לא נקרא רמז על הפסוק. מי צודק בנינו? האם יש מקורות המצדיקים את דבריו של אחד מאיתנו?

ככל שמדובר בתחושות וב"הבנות", שבינן ובין מחוייבות, ואפילו פרשנות משמעותית, אין דבר וחצי דבר, הרי שאין כל משמעות להגדרה ושכל אחד יפרש ויבין כדרכו. אם שערי פרשנות לא ננעלו, שערי תחושות על אחת כמה וכמה. מבחינה זו יש מקום לדברי שניכם. לא כן ביחס למושג "רמז" החז"לי - שהוא אחד מרבדי הפרד"ס - שהוא מושג מוגדר, מכוון ומדוייק, ובוודאי שאינו עניין של "תחושות" ו"רגשות". מבחינה זו אין מקום לדברי שניכם.