קצת קשה לי לקבל את עניין "העידון"... לפעמים בן אדם נמצא במשבר כל כך עמוק, כל כך פצוע וחסר אונים שדווקא מתוך האמונה שהכל ממנו יתברך הוא צועק צעקה ואולי גם מטיח טענות קשות, אך כל זה מתוך ההבנה הפשוטה שהכל ממנו והוא שולט ועשה עושה ויעשה לכל המעשים. כשהרב ציין בתשובה הקודמת על עניין זה שהוא בשמיים ואנחנו פה, מצד אחד זה יכול לעזור להבנה אבל מצד שני אולי זה אפילו יכול לייאש ולגרום לאדם ליותר כעס, מהסיבה שהוא שואל "אז מה באמת אתה רוצה? אתה בראת אותנו כל כך רחוקים ממך בצורה שאין אנו יכולים לתפוס אותך בשום צורה ובכל זאת מצפה מאיתנו לקבל באמונה דברים שאולי הם לא מעבר ליכולת שלי אבל אני כן מרגיש שזה מעבר ליכולת שלי..." אנחנו מודים לו כל פעם כשטוב לנו אז ממילא תישאל השאלה "אז אם זה לא טוב אז זה כבר לא באחריותו? זה לא ממנו? חס וחלילה הקב"ה מנסה "לנקות את ידיו" ולהתנער מכל רע שאדם מרגיש ואילו שטוב לאדם הקב"ה כן לוקח "קרדיט?" צעקה בוטה באמת מעידה על מצב קטנות של האדם, אבל שם האדם נמצא כרגע ועצם קריאותיו אל הקב"ה שיושיע אותו וישמע תפילתו כי הוא במצב קטנות! הוא לא מבין! "אתה אבא שלי אתה אוהב אותי בראת אותי קטן ועם שכל מוגבל, רחם עליי אני לא מבין מה אתה רוצה, תושיע אותי בצורה כזאת שאראה וארגיש בחוש את הטוב שלך, כי האמת קשה לי להאמין שהכל לטובה שכשאני פונה אליך ומבקש את הישועה שלך היא מתמהמהת מלהגיע" וזה יכול לעזור בקרבת האדם אל הקב"ה כי הוא פורק אליו את מה שהוא מרגיש בצורה פשוטה בלי סינונים וגינונים שיכולים לגרום לאדם כאילו הוא לא הוציא באמת את מה שיש לו על הלב.

שלום וברכה! א. אתה מתאר סיטואציה של אדם שנמצא במשבר גדול, ומתוך כך הוא צועק ומטיח טענות קשות. ברור שאדם שנמצא בשעת צרה גדולה, כגון שקרה לו כעת אסון וכדומה, עשוי להתבטא לעיתים בצורה חריפה, ובסיטואציה כזו הסובבים אותו אינם צריכים לבוא ולהדריך אותו איך לדבר ומה לדבר, אלא להבין שהוא מבטא את צערו בצורה נוקבת ואולי אף בלתי נשלטת. בדומה לכך אומרת המשנה (אבות ד', יח) שאין לנחם את האבל בשעה שמתו מוטל לפניו (בין הפטירה לבין הקבורה), כיוון שבשעה כזו של צער עמוק האדם אינו מסוגל לקבל תנחומים, ואדרבה, הניסיונות להרגיע אותו ולנחם אותו עלולים להגביר את הקושי שלו ולהוציא ממנו ביטויים קשים עוד יותר. דהיינו: ברור שאם הייתי רואה אדם שח"ו חווה כעת אסון גדול וזועק מרה באופן ספונטאני, לא הייתי מנסה לומר לו שידבר בצורה יותר מעודנת, ובוודאי שלא הייתי מפרסם על כך תשובה ברבים. אבל לא זה המצב שעליו אנחנו מדברים. לא מדובר כאן באדם שנפל עליו אסון פתאומי חלילה והוא צועק באופן ספונטאני. איני יודע מה היה הרקע לכתיבת השיר, אבל בכל אופן כתיבת השיר נעשתה מן הסתם באופן יזום ושקול ולאורך זמן, ולא כתגובה ספונטאנית מיידית לאירוע כזה או אחר. וגם אם הכתיבה עצמה נעשתה במצב של משבר קשה, הפירסום של השיר וההשמעה שלו לרבים נעשית בהקשר אחר לגמרי. מי שמשמיעים את השיר ומי ששומעים אותו, כמובן אינם נמצאים כעת בתוך סיטואציה של משבר עמוק, אלא סתם כך במסגרת של מופע מוזיקלי. זהו מצב שונה לחלוטין, ובהקשר הזה ההתייחסות צריכה להיות שקולה ומאוזנת, ולא ניתן להתייחס למצב כזה כמו אל התפרצות רגשות ספונטאנית. ב. בתוך דבריך אתה מזכיר שאלות על האמונה בכך שהכל לטובה ועל העובדה שישנו רע בעולם. בעניין זה ישנן דרכים שונות בין גדולי ישראל, ומבחינה אישית יש שמתחברים לדרך האחת ויש שמתחברים לדרך אחרת. אם אתה רוצה להעמיק בעניין זה, אני מציע לעיין (בין השאר) במאמרים שכתבתי על סוגיה זו של ההשגחה האלוקית ובכלל זה על בעיית הרע בעולם, מופיעים כאן: https://asif.co.il/wpfb-file/zhr-28-5-pdf/ https://asif.co.il/wpfb-file/zhr-31-10-pdf/