כבוד הרב. אני נוהג ללבוש ציצית עם קשירת חב"ד. בזמן האחרון חשבתי להוסיף תכלת לציצית. רציתי לדעת האם אני יכול לקשור כשיטת האדמו"ר הזקן בשביל להמשיך המנהג שאני הולך בו? כלומר אותו שיטת קשירה רק עם הוספת תכלת (שיטת תוספות - שתי חוטים שלמים, ע"פ קשירה של הארי ז"ל) או שיש בזה בעיה כי לא מצוי הקשירה הזו היום בישראל? ואם אסור, יש בעיה לקשור קשר אחר בבגד שיש בה שתי חורים?

שלום וברכה! א. בקשירת התכלת כיום אין מנהג אחיד אלא מנהגים שונים על פי פסיקות שונות, ומתוך כך אין בעיקרון מניעה לקשור כפי שיטתו של פוסק שאתה הולך בעקבותיו, גם אם קשירה זו אינה נפוצה כיום בין מטילי התכלת. ב. שיטתו של האדמו"ר הזקן: באופן בסיסי הוא כותב (שולחן ערוך הרב י"א, ל-לא) לקשור כמנהג האשכנזים, דהיינו חמישה קשרים שביניהם ארבעה רווחים, וברווחים הללו לכרוך 39 כריכות שמחולקות: 7,8,11,13. אך הוא מוסיף על מנהג זה, לחלק את 39 הכריכות לשלש עשרה שלישיות. הסיבה לחלוקה זו היא כזכר לתכלת, שבזמן התכלת היו עושים בציצית בין שבע לשלש עשרה חוליות. האם לדעת אדמו"ר הזקן כך הוא הדין המקורי, שכאשר התקיימה מצוות התכלת בציצית קשרו באופן זה? מדבריו נראה ברור לא כך. בתחילה הוא כותב (שם, כז): "בזמן שהיה תכלת תקנו חכמים שלא לפחות מלכרוך ז' חוליות... וכן תיקנו לעשות קשר בסוף כל חוליא וחוליא... ועכשיו שאין לנו תכלת אין אנו צריכין לדקדק במנין החוליות ולא במנין הקשרים שבין החוליות. ומכל מקום המנהג פשוט בכל ישראל משנים קדמוניות לעשות ה' קשרים..." דהיינו שבזמן התכלת היו בציצית לפחות שמונה קשרים (קשר אחד בתחילה, ועוד קשר בסוף כל חוליה משבע החוליות), ואילו כאשר אין תכלת אין מקפידים על המספר המקורי של החוליות והקשרים ונהגו לקשור חמישה קשרים בלבד. בהמשך (שם, לא) הוא מביא את האופן הנ"ל של חלוקת הכריכות לשלש עשרה שלישיות. הוא מכנה את השלישיות הללו "חוליות", ואף מסיים "וכן היו עושין בזמן שהיה תכלת". אבל מדבריו ברור שקשירה זו אינה משקפת באמת את הקשירה שתיקנו חכמים בזמן התכלת – בין השלישיות הללו אין קשרים אלא רווחים בלבד ("לאחר שכרך ג' כריכות הראשונות ירחיק מעט ויחזור ויכרוך"), וממילא אין כאן "קשר בסוף כל חוליא וחוליא" כפי שהוא כתב לעיל. עוד יש לשים לב, שבחלק מן החוליות הללו ישנו קשר באמצע השלישיה, כך שחלק מן הכריכות של החוליה נמצאות מצד אחד של הקשר וחלקן מן הצד השני. כך למשל, במרווח הראשון ישנן שבע כריכות – יוצרים מהן שתי שלישיות, ואחריהן כורכים כריכה בודדת, ואז קושרים קשר כפול ולאחריו כורכים עוד שתי כריכות שמשלימות את ה"חוליה" הזו. קשה לראות זאת כחוליה של ממש, כאשר בין הכריכות של החוליה הזו ישנו קשר כפול שמפצל אותה לשני חלקים. נראה אם כן ברור, שאין כוונתו לומר שבאופן זה קשרו את הציצית בזמן התכלת. בזמן התכלת קשרו באופן שמפורט בסעיף כ"ז שהבאנו לעיל, ומה שנאמר כאן בסעיף ל"א "וכן היו עושין בזמן שהיה תכלת", הכוונה היא שבזמן התכלת עשו שבע או שלש עשרה חוליות, ואף שבזמן שאין תכלת שינו את מספר הקשרים וצורת החוליות, באופן הזה של חלוקה לשלש עשרה יש זכר לדין המקורי שתיקנו חכמים בזמן התכלת. דהיינו שאם רוצים לקיים את מצוות התכלת כתיקונה על פי שיטתו של האדמו"ר הזקן, יש לקשור באופן שמוצג בסעיף כ"ז – שבע קבוצות של כריכות, שבסוף כל אחת מהן קשר. בכל קבוצה צריכות להיות לפחות שלוש כריכות, ואם רוצים לשמור על המספר של 39 כריכות, אפשר להוסיף כריכות, כגון לקשור שלוש קבוצות של חמש כריכות ואחריהן ארבע קבוצות של שש כריכות. יש להבהיר, שמי שמטיל תכלת על פי הקשירה המובאת בסעיף ל"א, דהיינו כפי המנהג שנוצר בזמן שלא היתה תכלת, יוצא ידי חובה, שכן כפי שכותב אדמו"ר הזקן (שם, לב) בדיעבד אין הקפדה על מספר החוליות והקשרים, ודי בחוליה אחת וקשר אחד. ג. מספר החורים בבגד אינו קשור למספר הכריכות והקשרים. בכל מנהגי הקשירה של הכריכות והקשרים, אפשר בעיקרון לקשור כאשר משתמשים בחור אחד או בשני חורים. [בעניין זה יש לציין, שבשולחן ערוך הרב אינו כותב לעשות דוקא שני חורים בבגד. הוא כותב (שם, לה) שאין הלכה כדעה זו, אלא שאם רוצים להחמיר בכך יש מקום להחמיר רק בטלית קטן ולא בטלית גדול. למעשה בדורות האחרונים התקבל בחב"ד לנהוג בטלית קטן באופן זה.]