קורה לי לפעמים, שקצת אחרי שעשיתי צרכי הגדולים וניקיתי היטב מבחוץ גם עם מגבונים לחים, אני מרגיש איזה גירוי בפי הטבעת, וכשאני בודק אני מגלה שיצאה עוד קצת צואה או לחות בצבע צואה מול פי הטבעת ובסמוך על האחוריים. (יתכן שזה קורה אחרי מאכלים מסוימים שגורמים הפחה -גזים, או בשעות של עייפות או מתח. יתכן שזה קשור לחולשת שרירי פי הטבעת). השאלה מה לעשות כשאני מרגיש כך בתחילת התפילה ובפרט באמצע שחרית של חול, ואם אוריד תפילין ואלך לשירותים, אפסיד את המנין. נדמה לי שהשאלות: 1 עד כמה לסמוך על התחושות הללו? 2 האם ניתן לסמוך על הדיעה שמותר להתפלל עם צואה במקומה ללא ריח או עם ריח חלש ? ראיתי שזו מחלוקת אשל אברהם בוטשאטש ושות קנה בושם 3 מה המיקום המדויק שבו הצואה נחשבת "במקומה" וחמורה יותר? 4 האם יש דרך רפואית מקצועית לטפל בבעיה?

לשואל, שלום וברכה! בשעת הדחק אפשר להקל ולהמשיך להתפלל, אלא אם כן מתקיימים כל התנאים הבאים: א. יש ודאות שקיימת צואה בפי הטבעת. ב. יש ודאות שהיא במקום שניתן לנקות על ידי העברת נייר ללא שום לחץ על הגוף. ג. היא בכמות שיכולה להיראות לעיני אדם שיעמוד מאחוריך (אילו היית יושב ללא בגדים). הרחבה לפי סדר שאלותיך: 1. אם בכל פעם שאתה מרגיש כך אתה מגלה שאכן הייתה יציאה מסוימת של צואה יש להתייחס אל התחושה הזו כסימן ודאי. אם לפעמים כן ולפעמים לא (כלומר, לפעמים לא יצא כלום וסתם היה נדמה לך, או שיצא משהו שאיננו צואה) - יש להתייחס אל התחושה הזו כספק, ובשעת הצורך אפשר להקל בו, כדלקמן. 2. לאחר עיון במקורות שציינת, נראה שאין מחלוקת של ממש בין האשל אברהם לבין הקנה בושם. האשל אברהם (סי' עו ס"ה) חידש שבדין צואה במקומה נאמרו שני דינים שונים: האחד כאשר הריח מורגש לאדם, ואז האיסור מדאורייתא וגם ספקו אסור, והשני כאשר אין ריח מורגש לאדם, וזהו איסור דרבנן שיש להקל בספקו. הוא לא אומר שמותר להתפלל כך כאשר יש ודאות שצואה כזו קיימת במקומה, אלא שאפשר להתפלל כך במקרה של ספק, וגם כותב שבקינוח בצורה השגרתית המקובלת אצל בני אדם כבר אין ודאות שצואה כזו קיימת אלא לכל היותר ספק (ולא כפי שאפשר להבין מהפסקי תשובות סי' עו הערה 42, שהוא מקל אפילו כאשר יש בוודאות צואה במקומה). ובשו"ת קנה בושם (ח"א סי' ז וסי' ט) העיר עליו, שהמציאות הרגילה שעליה דיברו חז"ל ב"צואה במקומה" היא כאשר אין ריח מורגש לאדם. ומכל מקום, גם הוא מודה שייתכן שעיקרו של דין זה הוא מדרבנן, מאחר שהצואה מכוסה והריח לא מורגש, ולכן בשעת הצורך אפשר להקל בספקו. 3. ההלכה המיוחדת של "צואה במקומה" היא שבמצב זה אסור לומר דבר שבקדושה למרות שלא מרגישים ריח רע ולמרות שהצואה מכוסה בבגדים. "מקומה" זקוק להגדרה משני כיוונים: מה נחשב פנימי "מדי" שאין צורך להתחשב בו כלל; ומה נחשב חיצוני, שאין בו חומרת "צואה במקומה" ומותר בשעת הדחק לומר דבר שבקדושה כאשר הוא מכוסה (סי' עו ס"ד ומ"ב ס"ק יד). הגדרת צואה חיצונית פשוטה למדי, לפי רש"י ביומא ל ע"א ד"ה במקומה נפיש זוהמא: "שחמה היא, שלא יצאה לאויר ולא נתפזר ריחה". כלומר, אם היא יצאה על האחוריים כך שאם האדם היה ללא בגדים היא הייתה חשופה לגמרי לאוויר זה לא נחשב "במקומה", אלא רק בפי הטבעת, כלשון השו"ע סי' עו ס"ה. לגבי הגדרת המקום ה"פנימי מדי", שאין צורך להתחשב בו, הגמרא (יומא ל ע"א) מגדירה זאת לפי מבטו של הרואה מבחוץ בשעת ישיבה. לאור זאת, נראה שמדובר על צואה במיקום נגיש לקינוח ללא לחץ, וקינוח שכרוך בלחץ ומתיחה מסוימת של המקום הוא כבר פולשני יותר מן הדרוש. ומצאתי שכ"כ בשו"ת קנה בושם הנ"ל ובשו"ת אבני ישפה או"ח סי' ט ענף ג. מלשון הגמרא "נראית" ו"אינה נראית", שמוסבת על הצואה עצמה (ולא על "מקומה", שאז היה ראוי לומר "נראה" ו"אינו נראה"), נראה שזוהי גם הגדרה לכמות הצואה, וכלשון המאירי (ברכות כה ע"א): "במסכת יומא התבאר שאם היתה לו צואה במקומה, ר"ל בפי טבעת, אסור לו לקרות את שמע, ודוקא כשיש שם כל כך שתהא נראית בישיבתו, אף על פי שמכוסית עכשיו בשעת עמידתו ושאין ריחה יוצא, שכל שהיא במקומה - לא פסקה זוהמתה, אבל אם אינה נראית אפילו בשעת ישיבה - מותר". מלשון המאירי "כל כך" מבואר שזהו גם עניין כמותי. אם כן, כאשר מדובר על שרידי צואה שמי שהיה עומד מאחוריך לא היה רואה אותם - אין צורך לקנח אותם. 4. על פתרון רפואי אינני יודע לענות. כדאי לגשת לרופא המשפחה ולבקש הפניה לרופא גסטרו (גסטרואנטרולוגיה). רפואה שלמה!