שלום הרב, תורתנו היא תורת אמת. לימוד התורה הוא צריך להיות בצורה שחותרת לברר את האמת. לכן, בהתאם להקדמה זו מתעוררת לפעמים שאלה, מדוע ישנם רבנים גדולים שחוששים לומר את האמת של התורה בגלוי, אלא מתבטלים למה שאמרו הדור הקודם, ודווקא תלמידי החכמים הצעירים הם אלו שמלבנים את התורה לאמיתה. הדברים כמובן מורכבים ודורשים זהירות וענווה, אך לפעמים הגיעו מים עד נפש. סוגיית התכלת, הר הבית, תפילין כל היום, שיעור כזית, ועוד סוגיות רבות יוכיחו. כל ההתנתקות מהמציאות, ומהערך הגדול של חיפוש וביקוש האמת הם סותרים לפי הבנתי את דרכם של חכמינו אשר מעולם. שמעתי מחבר שהלך לשאול כמה מגדולי הדור והם דחו אותו בקש, ללא תשובה הולמת. אשמח שהרב ידריך אותי איך להתייחס לדבר. תודה רבה!

שלום וברכה! הצגת הדברים נראית לי פשטנית. א. בכל הסוגיות שהזכרת יש גם חכמים שהתאמצו לעיין בסוגיות ולהגיע לחקר האמת והגיעו למסקנות שונות משלך; אם כי, כפי הנראה רוב אלו שעסקו בסוגיות אלו לעומק ולרוחב אכן הגיעו למסקנות שלך (בהנחה שאני משער נכון מה מסקנתך בהן: מצווה להטיל תכלת, מותר ומצווה לעלות להר הבית, מצווה להניח תפילין כל היום, וכזית הוא כמו זית שלנו בערך). ב. ברור שכל תלמיד חכם ירא שמיים מחויב לאמת. כאשר תלמיד חכם מעדיף לא להיכנס לחקר הסוגיה אלא מתבטל כלפי מה שנאמר בדור הקודם, זה לא מפני שהוא "חושש לומר את האמת" אלא מפני שהוא חושב שכנראה האמת היא מה שנאמר בדור הקודם. ג. מדוע הוא חושב כך? חוץ מהאפשרות הנ"ל שהוא עיין בסוגיה והגיע מתוכה למסקנה שונה מזו שלך, ייתכנו אפשרויות נוספות: מפני שאין לו פנאי פנוי לברר את הסוגיות הללו. בפרט זה נכון בסוגיה שיש לה היבטים מציאותיים שבירורם דורש ידע מקצועי לא-תורני. לא פשוט לקרוא את כל החומר הרלוונטי, או לבחור את איש המקצוע המהימן ביותר שאפשר לסמוך עליו ללא בדיקה. לכן הוא מעדיף לסמוך על סברתם של הדורות הקודמים ולא לבדוק את הדברים מחדש. ואפשרות אחרת: הוא מכיר בכך שגדלותם בתורה וביראת שמיים של חכמי הדורות הקודמים הייתה גדולה בהרבה משלו, ולכן הוא מטיל ספק בכושר השיפוט של עצמו ושל שאר בני דורנו לעומת קודמינו. בפרט הדברים אמורים בסוגיית התפילין שהזכרת: לא התחדש בדורנו שום מידע חדש שלא היה ידוע לדורות הקודמים. לכן הקביעה הנחרצת שלך שאילו הייתה יותר בקשת אמת היו כולם מגיעים למסקנה שלך, בניגוד למנהג בשולחן ערוך (סי' לז ס"ב), היא יומרנית. ד. הטענה שלך ש"זו הייתה דרכם של חכמינו מאז ומעולם" איננה מדויקת. רוב האחרונים, דווקא מפני שהכירו בעובדה שהסוגיות מורכבות וכמעט על כל ראיה יש דחייה ועל כל קושיה יש תירוץ, העדיפו לסמוך על דעת הראשונים מאשר לברר את הדברים מחדש מתוך הסוגיה. ראה למשל בהקדמת הבית יוסף: "ועלה בדעתי שאחר כל הדברים אפסוק הלכה ואכריע בין הסברות, כי זהו התכלית להיות לנו תורה אחת ומשפט אחד. וראיתי שאם באנו לומר שנכריע דין בין הפוסקים בטענות וראיות תלמודיות, הנה התוספות וחידושי הרמב"ן והרשב"א והר"ן ז"ל מלאים טענות וראיות לכל אחת מהדיעות. ומי זה אשר יערב לבו לגשת להוסיף טענות וראיות, ואיזהו אשר ימלאהו לבו להכניס ראשו בין ההרים הררי אל להכריע ביניהם על פי טענות וראיות לסתור מה שביררו הם או להכריע במה שלא הכריעו הם. כי בעונותינו הרבים קצר מצע שכלינו להבין דבריהם, כל שכן להתחכם עליהם. ולא עוד אלא שאפילו היה אפשר לנו לדרוך דרך זה, לא היה ראוי להחזיק בה לפי שהיא דרך ארוכה ביותר". לכן החליט ללכת אחרי שלושת הראשונים גדולי ההוראה, הרי"ף הרמב"ם והרא"ש. חכמים אחרים, בדורו של הב"י ואחריו, שסברו שבכוחם להגיע לחקר האמת וחידשו הרבה חידושים, לא קיבלו בפסיקת ההלכה לדורות משקל שווה או אפילו קרוב לזה של הבית יוסף. ה. כשמשווים בין תלמידי חכמים זקנים וצעירים צריך לזכור את דברי חכמינו: "סתירת זקנים - בניין, ובניין נערים - סתירה". ו. למעשה, אני מציע שתמשיך לעסוק בתורה במגמה של חיפוש האמת בלבד, על פי מה שנראה לך יותר נכון בפשטי הסוגיות. זו הדרך הראויה בעיון ההלכה. אולם כאשר אתה מגיע למסקנה מסוימת שאינה מקובלת תציע את הדברים בפני רבותיך, ותעשה לפי הוראתם. ואם תזכה לכתוב ולפרסם חידושים מבוססים היטב, "האמת תורה דרכה" והדברים יעשו את שלהם ברבות הימים.