היי הרב, מועדים לשמחה, אני כהן בן 16 ויש לי בעיית גמגום.. א. לפעמים בתפילה קורים מקרים שאני הכהן היחיד ואני צריך לעלות לבד. ופה הבעיה יש לי בעיית גמגום וכל הזמן אני מפחד שאני אגמגם אז כשהמקרה הזה קורה שיש כהן אחד בלבד וזה אני, אני יכול לצאת החוצה ולא לעלות, מהפחד לגמגם? ב. עוד שאלה שקשורה לבעיית הגמגום האם כשמבקשים ממני לעלות לתורה כהן ואני מפחד מהבעיה של הגמגום אני יכול לומר שאני לא רוצה לעלות או שאני חייב? תודה ענקית הרב!

שלום לשואל היקר! א. אתה יכול לצאת החוצה ולא לעלות. לכתחילה יש לצאת לפני שהשליח ציבור יגיע לרצה. אם לא הסתפקת לצאת לפני רצה לפחות תצא לפני אמירת "כהנים". ותחזור אחרי ברכת כהנים (שו"ע קכח ד, מ"ב ס"ק יב, כף החיים ס"ק כב). ב. אתה לא חייב לעלות (ציץ אליעזר יח כט). אך עדיף לדאוג מראש שלא יקראו לך לעליית כהן, בכך שתדבר עם הגבאי מראש, או לא להיות בתוך בית הכנסת בזמן שמעלים מישהו לעליית כהן. לסיום אומר לך שמשה רבינו היה כבד פה וכבד לשון, ובכל זאת זכה למסור את התורה לעם ישראל. אף אתה בע"ה תעלה מעלה מעלה, ותזכה בע"ה גם להתגבר על הגמגום "ומדברך נאוה" "ותרן לשון אילם"! הרחבה: א. אם יש לך רק גמגום קל וכשאתה מתרכז ומדקדק היטב יוצא המבטא כהוגן ורק מעט באיזה אותיות אתה עלול ליתקע מותר לך לשאת כפיים אף כשאתה הכהן היחיד (פסקי תשובות קכח סט). אך עולה מדבריך שאתה לא מעוניין לעלות. ואם כן אתה לא צריך לעלות לדוכן. החיוב לעלות לברכת כהנים הוא רק אם אומרים לך לעלות או שאתה נמצא בבית הכנסת באמירת "כהנים". במקרה של חולי או חולשה, וכמובן במקרה של בושה כמו שלך אין חיוב לעלות לדוכן כשלא אמרו לך לעלות (שו"ע ד, מ"ב יב וביאור הלכה ד"ה 'אינם רוצים', כף החיים ס"ק כג). במקרה של גמגום כבד אתה פטור מלברך ברכת כהנים, ואז מעיקר הדין אין צורך לצאת מבית הכנסת. אך בכל מקרה נכון לצאת אם אין שם כהנים אחרים (ראה מ"ב ס"ק יב). במקרה שאתה מצטרף לברכת כהנים אחרים וקשה לך לומר איתם יחד, אתה יכול לבקש מאחד הכהנים להוציא אותך ידי חובה, ואתה תכוון לדבריו ושומע כעונה, שגם בברכת כהנים מועיל שומע כעונה (אורח משפט כז, חזון איש כט ג). ויש אומרים שלא מועיל שומע כעונה בברכת כהנים (הר צבי ח"א נז, ובית הלוי המובא בהר צבי). ועיין מנחת אשר במדבר (סי' יז, אות א). אך אתה יכול לעשות כך ויועיל לדעת מרן הראי"ה קוק והחזון איש. ב. בגמרא (ברכות נה.) מובא: "ואמר רב יהודה, שלשה דברים מקצרים ימיו ושנותיו של אדם: מי שנותנין לו ספר תורה לקרות ואינו קורא, כוס של ברכה לברך ואינו מברך, והמנהיג עצמו ברבנות. ספר תורה לקרות ואינו קורא - דכתיב כי הוא חייך וארך ימיך וכו". הביאו גמרא זאת המגן אברהם (נג כב), והמשנה ברורה (קלט א). האליה רבה (קלט ב) הסביר בדעת הרמב"ם טור ושולחן ערוך שהשמיטו את דברי רב יהודה, שלדעתם זה היה דווקא בזמן הש"ס שהיה העולה בתורה גם קורא בתורה. כיום החזן קורא. וכן פסק הגרש"ז אוירבך, ולכן הורה שאם מבקשים ממישהו לקרוא בתורה לא יסרב (ביצחק יקרא קלט). וניתן להבין כך גם את דעת המ"ב (קלט א) שמדבר באופן שהעולה הוא גם הקורא בתורה (ציץ אליעזר יד לד). אך הציץ אליעזר (שם) הבין בדברי הפוסקים שלא סבורים כך, אלא שגם היום שהעולה לא קורא בתורה אין לו לסרב ויש בכך סכנה. בכל מקרה כתב הבן איש חי בשו"ת תורה לשמה (סי' צה): "שכל הנמנע מחמת איזה סיבה הכרחית כגון שחושש בשביל איזה פסול שיש בו מחמת ישון שלו או כיוצא בזה אין בכל זה חשש משום דברי רז"ל שאמרו על הנמנע לעלות לס"ת". הציץ אליעזר (שם) חלק על דבריו וכתב: "אבל במה שמקיל התורה לשמה גם כשאינו רוצה לעלות בשביל הנדבה, לפענ"ד יותר עדיף שיעלה ולא יתנדב, ויסבול הבושה, ממה שלא יעלה ויכנס לחששא של סכנתא". אך אף הציץ אליעזר (יח כט) הסכים שבאדם שמגמגם יכול לסרב ע"ש (והגיה את לשון התורה לשמה שהבאנו לפני כמה שורות, ובמקום "ישון שלו" – צריך לומר "לשון שלו"). אך נראה שאם אפשר טוב להימנע ממצב זה, ואפשר לצאת מבית הכנסת לפני שיקראו לו לעלות לתורה (מחצית השקל נג כב על פי המגן אברהם נג כב).