ראיתי את תשובת הרב ובקשר לאהבת הרשעים, ובכל זאת קשה לי: בשיחותיו של הרצי"ה מבואר שיש גם שייכות של הרשעים לכלל ישראל, וכן הרב חרל"פ מבאר בפירושו על ההגדה של פסח על הבן הרשע, והרי הרצי"ה לימדנו- "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו". קודם הוא בחר בנו כעם, ואח"כ נתן לנו את התורה! אם כך ברור שהרשעים הם חלק מהכלל ויש מצווה לאהבו, כמו שגם כתוב במסילת ישרים בסוף פרק י"ט: "...שאין הקב"ה חפץ באבדן הרשעים...דהיינו שיתפלל על דורו לכפר על מי שצריך כפרה, ולהשיב בתשובה את מי שצריך לה...כי אין הקב"ה אוהב אלא למי שאוהב את ישראל...ואלא הם הרועים האמיתיים של ישראל...". אמנם זה הוראת החסידים, אך האם אנו לא דור מיוחד? ועוד כתוב, "הבוחר בעמו ישראל באהבה"- בלי חילוק בין צדיק לרשע? ועוד, ידועים דברי רבי נחמן שצריך לראות את הטוב בכל אדם, ובטח שברשעים ומתוך ההסתכלות על על הטוב שבו הוא מתפרץ ומתקן את האדם, אם כך מדוע הרב אמר שיש לא לאהוב ולא לשנוא בבחינת שב ואל תעשה? ידוע לי שכל פעם שתלמיד היה שואל את הרצי"ה האם לאהוב את הרשעים, הוא היה מפנה אותו לתניא לב, על אף דברי הרב זצ"ל המפורסמים בשמונה קבצים, על כך שאין אנו יכולים לעשות הבחנה בין האדם למעשים, אלא מי שהוא בעל דעה עמוקה! ועוד, ידועים דברי הרצי"ה על המשנה: "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", קודם אוהב את הבריות, ואח"כ מקרבן לתורה! ובכלל, מכל אופי שיחות הרצי"ה לא מדובר כלל על שנאה כולשהי לרשע... האם יש כאן חילוק בין ת"ח ואנשים רגילים, ומי שבדרכו להיות ת"ח, מה הוא אמור לעשות?

אם תעיין בתניא בפרק ל"ב תמצא שצריך לאהוב את הצד הטוב שבאדם ולשנוא את הצד הרע שבאדם אם הוא גם רשע. ועיין עוד באגרות הראיה אגרת תקנ"ה ותמצא שם מי ראוי לקרב רחוקים. ואולם לאהוב את הכלל כולו את העם כולו מצוה, כי הפרטים הרעים בטלים ברוב. ועל האומה בכללותה נאמר כולך יפה רעיתי ומום אין בך.