האם יש ענין לכבוד עצמי ביהדות, אם כן, באיזה מידה, וכיצד מקפידים שזה לא יגיע לידי גאווה, כי הרי במסכת אבות נאמר:"הגאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם" על איזה כבוד מדובר, האם ראוי לו לאדם שיהיה שפל רוח בפני כל אדם, מהו הגבול?

הכבוד השלילי הוא הכבוד שבו האדם נהיה תלותי ביחס של האחרים אליו. אולם הכבוד שאדם מכבד את עצמו ללא רצון להראות טוב כלפי האחרים הוא דבר חיובי גם בעיני התורה. כמו שאדם צריך לדאוג לבריאות גופו ולא נראה בכך דבר שלילי אלא דרך נאותה לשמור על הפקדון שהפקיד הקב"ה בידינו כך גם בנוגע לבריאות הנפשית. אדם צריך לשמור על ההרגשה הטובה של הנפש שנטע הקב"ה בו. כל עוד שלא מדובר על רצון לחוות חוויות נהנתניות אישות אין בכך דבר שלילי. מידת שפל רוח אינה קשורה לענין הכבוד אלא בעיקר לענין הגאווה. הגאווה היא דווקא התנהגות שבא האדם מרוב גאוותו מזלזל בסביבה וזלזולו גורם לו שלא להתחשב באחרים לפגוע בהם או שלא לרצות בטובתם.