למה למשל כשחולה מתרפא מודים לה’ במיוחד, הרי ה’ החלה אותו, וה’ הבריא אותו, מודים לה’ על הטובה וכאלו מתעלמים מזה שהוא גם עשה את זה. לכאורה זה כאדם שנכנס לבית הסוהר ושוחרר, יש שמחה טבעית, אבל למה הודיה, ואם נאמר שזה מרחמיו של ה’, הרי אין חלילה שנוי ברצון האלוקי אלא ע"פ מעשי האדם, וא"כ מה הם הרחמים?

כמו שהאדם שנכנס לבית סוהר הוא נכנס משום שהגיע לו עונש כך גם אנו במעשינו מביאים עלינו את הרעה. לפעמים הרע מגיע אלינו לא מחמת מעשינו אלא בגלל חשבונות אחרים כגון צורך של הקב"ה לקדש את שמו על ידינו. למרות שאנו סובלים אנו מקבלים גם את הרע מתוך הבנה שזו עצת ה' והיא בסך הכל תביא לדברים טובים. אולם כשקורא רעה אנו לא מביאים קורבן תודה אלא אנו מקבלים גם את הרע בהשלמה. זאת משום שאנו יודעים שכל רע שיש בעולם הוא ביטוי לכך שהעולם לא הגיע לשלמותו ורק מתוך הכרח לקדם את העולם יש מצבים של רע. בשעה שיש טוב בעולם אזי העולם מתקרב לשלמותו. כך גם האדם שמח על כך שהקב"ה גם בעולם הזה משתף אותו לטעום מן השלמות שהוא שומר אותה בעיקר לצדיקים לעתיד לבוא. והנה הקב"ה מזכה אותנו לטעום מן השלמות כבר כאן בעולם הזה, על כך אנו מודים בהודאה מיוחדת. הנחת היסוד שבעולם הזה קשה לשלמות להתגלות משום שאנו בעולם שהחסרון בחיים מתגלה על כל צעד ושעל. במקום שיש חסרון שהוא נוראי אנו במיוחד מצטערים ובמקום שיש במיוחד טובה אנו מודים. הקב"ה לא משנה את רצונו אלא הקב"ה מנהיג את העולם בדרך שמובילה אתנו למקומות טובים יותר. זאת הקב"ה עושה גם ע"י הטוב וגם ע"י הרע אולם היעד הוא שהכל יתנהל מתוך תחושה של שלמות. לפעמים אנו זוכים לכך. כשאנו זוכים לכך אנו לא מייחסים לזאת משום צדקותינו אלא משום חסדו של הקב"ה.