אני מתפלל בבית הכנסת שנוהגים על פי מנהגי בבל ובתפילת שחרית ומנחה אינם אומרים נפילת אפיים. א. מה הטעם למנהג זה? (אם יש) וכן כיצד עליי לנהוג אם אני לא נוהג כך בדרך כלל?

שמעתי מאבי ז"ל שהיה מיוצאי בבל שהיו מתיחסים לנפילת אפים כרשות ועל כן אם היה צורך היו מבטלים אותה. כמובן שלבטל באופן קבוע זה דבר שאיננו ראוי. וכתב המשנה ברורה שמי שנמצא במקום שלא אומרים מסיבה לא מוצדקת כדאי שיאמר לבד אחר כך. בפרט בשני וחמישי שאין לבטל את "והוא רחום".