ראיתי בספרו של הרב "באהלה של תורה" וכן ב"תחומין" מאמר בנושא סרוב פקודה לעקירת יישובים שבו מובאת גם כן דעתו של הרב שפירא. הבנתי ממאמרו של הרב שהאיסור תלוי ברצונו של העם ושגם הרב שפירא סבר כך ושבימית הרב שפירא הורה שלא לסרב פקודה. לעומת זאת בזמן הגרוש מחבל קטיף הרב שפירא הורה לסרב פקודה למרות שרוב העם תמך בכך. בדומה לכך בפסק של הרב שפירא לא מוזכר נושא זה אלא רק איסור לא תחנם ואיסור גזל. מה ההבדל בין ימית לגוש קטיף? האם במקרה שח"ו העם יתמוך בעקירה אלינו לציית? נפקא מינה מיידית יש בפינוי מאחזים, האם חייבים לסרב או שמא זה אסור משום שרוב העם בעד מהלכים כאלו?

לא דייקת בדבריך. הגר"א שפירא לא התחשב במה שכינית "רצון העם". אלא על כך שהממשלה סברה שלא מדובר בא"י (מי שאינו לומד תנ"ך סבור בטעות שהגבול הבין לאומי הוא הגבול) והשלתה את עצמה שמדובר בשלום ממש שעבורו הייתה הצדקה לדעתה לנסיגה (היום מודים בטעות), לא כן בחבל קטיף. היה ידוע שמדובר בא"י והרמטכ"ל הזהיר שהעקירה תגביר את הטרור והמתישבים נזרקו מבתיהם מנחלותיהם ומפרנסתם ועד היום כמעט לאף אחד אין בית קבוע משלו ורבים מהם מובטלים. והיה ידוע למגרשים שהם עושים מעשה דה-הומאני חסר תועלת. אין גם דמיון למאחזים. ויש צורך לדון בכל מאחז ומאחז לגופו.