מדוע הרהור של דברי תורה מותר לפני ברכת התורה (לכאורה אין בו ממש לימוד) אך במקום מטונף הוא נחשב ללימוד ממש שאסור ללומדו במקום כזה?

שיטת מרן המחבר בסימן מ"ז שברכות התורה הם רק על לימוד תורה שמוציא בפה - "ודברת בם", ואם הוא מהרהר לא צריך ברכה. אמנם לגבי כתיבה יש האומרים שהיות וכשכותבים בדרך כלל מצוי שיאמר לכן צריך לברך לפני כתיבת דברי תורה. והגרשוני כותב שלומדים לימוד תורה מהפסוק "ושננתם לבניך" - דיבור שאפשר ללמד על ידו לאחרים, ודיבור בכתיבה יכול ללמד לאחרים שיקראו מה שכותב ולכן דינו כדיבור, מה שאין כן במחשבה שאחר לא יכול ללמוד ממחשבותיו. הגר"א מקשה מהפסוק "והגית בו יומם ולילה" וחולק וסובר שגם על הרהור צריך לברך. ולכן מי שרוצה לחוש לדברי הגר"א לא יהרהר בדברי תורה עד שיברך. לעומת זאת במקום המטונף, הרהור בדברי תורה זה לא תלוי במה כלול בפסוק אלא סוף כל סוף זה עיסוק בקדושה למרות שאינו טעון ברכה ולכן אסור.