ידוע לי כי כשאחד מוציא את הרבים בברכת המוציא לחם ונותן להם מפיתו, כמו בשבת, אסור להם לטעום מהלחם לפניו ולכן גם כתוב שלא לחלק להם לפני שהוא אוכל בעצמו. אני נוהג לפרוס את כל הפרוסות המיועדות למסובים בתחילה, אח"כ טועם בעצמי ולבסוף מחלק למסובים. בשבת האחרונה נשאלתי מדוע אני לא מקדים את האכילה שלי לפני שאני פורס פרוסות לאחרים. מבחינה מתמטית הטענה צודקת שכן המסובים צריכים בכל מקרה להמתין עד לפריסת הפרוסות ועד שאטעם קודם בעצמי ואם אטעם לפני פריסת הפרוסות לשאר המסובים לפחות לגבי תהיה המתנה קצרה יותר בין הברכה לאכילה. אולם, מבחינת הרגשתי יותר נעים לי קודם לפרוס את כל הפרוסות וע"י כך לקצר את הזמן שבין האכילה שלי לאכילת שאר המסובים (גם כך לא נעים לאכול לפני שחלקתי לאחרים). איזו דרך עדיפה מבחינה הלכתית (קודם לפרוס רק לעצמי, לאכול ואז לפרוס לכולם ולחלק להם או שאפשר גם קודם לפרוס לכולם, לאכול בעצמי ואח"כ לחלק לכלם)?

מעיקר הדין אתה יכול להמשיך במנהגך אולם עדיף שתחתוך לעצמך, תטעם ואח"כ תחתוך ותחלק לאחרים (אפשר לעשות זאת תוך כדי הטעימה) כדי למעט בהפסק בין הברכה לאכילה. אפשר להסביר למסובים שכך עדיף לנהוג עפ"י ההלכה ולא צריכה להיווצר מכך אי נעימות. [שו"ע קסז טו ובמשנה ברורה שם עפ"י הט"ז]