חובת התענית ביום כפור היא מצות עשה שהזמן גרמא. אין בתורה לא-תעשה של אסור אכילה ושתיה. אם כן, הנשים צריכות להיות פטורות מהתענית (מדאורייתא). התירוץ כאילו למדים לא-תעשה על תענית יום כפור מלא-תעשה של איסור מלאכה, נראה לענ"ד דחוק מאד. עם תירוץ דחוק כזה אפשר אולי גם לחייב את הנשים מדאורייתא במצות סוכה ביום הראשון של סוכות, מתוך לא-תעשה של איסור מלאכה ביום הראשון. מה ההבדל? ויש עוד דוגמאות דומות. אם כן, מנין לנו שנשים חייבות בתענית? אולי פטורות כמו במצוות עשה אחרות שהזמן גרמן, ולפחות פטורות מדאורייתא. אם הנשים אכן חייבות בתענית, מדוע חייבות, והאם הן חייבות מדאורייתא או מדרבנן?

נשים חייבות בעינוי ביום הכיפורים מהתורה. כך הם דברי הגמרא בסוכה (כח.): "יום הכפורים מדרב יהודה אמר רב נפקא דאמר רב יהודה אמר רב וכן תנא דבי רבי ישמעאל אמר קרא איש השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה" וכתב שם רש"י: "יום הכפורים - לא תעשה הוא, וכרת הוא, וכל מצות לא תעשה בין זמן גרמא בין לא זמן גרמא נפקא לן בקדושין (לה, א) מדרב יהודה דחייבות". כלומר: נשים חייבות בעינוי ביום הכיפורים כיון שהם חייבות בלא תעשה כאנשים. ואמנם איסור לא תעשה של יום הכיפורים אינו מפורש בתורה והגמרא לומדת אותו ממקורות שונים (עי' יומא פא) אולם ברור שיש איסור לא תעשה מכיון שמצאנו שמי שלא מתענה ביום הכיפורים חייב כרת. כלומר, מכך שהתורה חייבה כרת ברור לחז"ל שיש איסור לאו, כיון שחיוב כרת בא רק על איסור לאו (ולא על ביטול עשה חוץ מפסח ומילה) וחז"ל רק מחפשים את האופן בו לאו זה מופיע בתורה. זה לשון הרמב"ם (הלכות שביתת עשור פ"א ה"ד): "מצות עשה אחרת יש ביום הכפורים והיא לשבות בו מאכילה ושתייה שנאמר (ויקרא ט"ז) תענו את נפשותיכם...וכל הצם בו קיים מצות עשה וכל האוכל ושותה בו ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה שנאמר (ויקרא כ"ג) כי כל הנפש אשר לא תענה בעצם היום הזה ונכרתה מאחר שענש הכתוב כרת למי שלא נתענה למדנו שמוזהרין אנו בו על אכילה ושתייה..." לא שייך לחייב את הנשים במצוות סוכה ע"י לימוד מלא תעשה של איסור מלאכה כיון שכך אנחנו מחדשים לאו חדש בתורה ולא מוצאים את המקור ללאו הקיים כבר כמו ביום הכיפורים. כללו של דבר: ביום הכיפורים חז"ל חפשו מקור ללאו שקיים בתורה ולא חידשו בלימוד שלהם לאו חדש. הדברים הנ"ל מבוארים ברמב"ם בהקדמתו לספר המצוות מיד לאחר השורש הארבעה עשר. מומלץ לעיין שם.