שברתי בטעות לבנה אחת שהייתה בערימת לבנים סמוך לחנות של חומרי בניין שהייתה סגורה באותו זמן. הערימה הייתה מול החנות במקום פתוח במקצת עד כדי כך שלקח לי זמן להבין שזה שייך לחנות.האם עליי לשלם?

אם נתקלת בלבנה בדרך הליכתך וממילא היא נשברה הרי שאתה פטור מלשלם. ואם היה לבעל החנות רשות להניח שם את הלבנים והלבנים לא חסמו את הדרך הרי שחייב לשלם.אך אם הנזק לא נגרם מהתקלות אלא שנגע בכוונה בלבנה ע"י משחק, או מסיבה אחרת הרי זה שימוש שלא ברשות בחפץ, וכיוון שאדם מועד לעולם הדין הוא שחייב. מקורות: המשנה בפרק שלישי בב"ק דף כז. אומרת "המניח את הכד ברה"ר, ובא אחר ונתקל בה ושברה - פטור" בגמרא ישנה מחלוקת אמוראים - האם אנו מניחים שבד"כ "דרך בני אדם להתבונן בדרכים" וזה מחייב את האנשים לשים לב להיכן הולכים וכו' ואם הזיקו חפץ תוך כדי הליכה הם יחויבו לשלם עליו, ובמשנה זהו מקרה יוצא דופן שיהיו פטורים כגון כשמילאו את רשות הרבים כולה חביות או באפילה או בקרן זווית.("אחרי הסיבוב" כאשר א"א היה לראות). אך דעת עולא בהמשך הגמרא ש"אין דרך בני אדם להתבונן בדרכים" ואם הזיקו תוך כדי הליכתם ברחוב הרי יהיו פטורים.ואע"פ שאנו יודעים שאדם מועד לעולם ,אם אדם הניח כד ברשות הרבים הוא הפושע ולא חייבו חכמים להתבונן בדרכים כדי להציל את הפושעים. הגמרא אומרת שגם לדעת עולא יש יוצא מן הכלל שחייבו את האדם להתבונן בדרכו וזה במקרה של קרנא דעצרא. כלומר במקום שהיה לו רשות להניח את הכד או החפץ כגון בקרן זוית הסמוכה לבית הבד. "שמנהגם היה כן כשהיתה בית הבד מליאה בני אדם היו הבאים מושיבין כליהם ברשות הרבים וממתינין עד שיצאו אלו".(רש"י). הר"ח ובעל העיטור פוסקים כשיטות האמוראים שדרך בני אדם להתבונן בדרכים, ואדם הנתקל יהיה חייב למעט מקרים יוצאי דופן שפרטנו לעיל, אך הרא"ש, הרי"ף והרמב"ם פסקו כעולא והנתקל יהיה פטור. וכן פסק בשו"ע חו"מ סימן תי"ב סעיף א': "המניח את הכד ברשות הרבים, ובא אחר ונתקל בו ושברו, פטור, שאין דרך בני אדם להתבונן בדרכים".אמנם כפי שאמרנו ישנו מקרה שגם לדעה הזו הנתקל יחוייב לשלם וזה כאשר בעל הכד הניח את הכד ברשות.וכן פסק הרמב"ם בהלכות נזקי ממון פרק י"ג הלכה ו:" הניח את הכד במקום שיש לו רשות להניחה שם כגון מקום הקרנות של גתות וכיוצא בהן ונתקל בה ושברה חייב..., ואם היתה אפילה או שמילא כל הדרך כדים פטור ..." כמו שנראה הרמב"ם מוסיף שאף במקרה שהניח ברשות אם מילאו את כל רשות הרבים בכדים או שהיה באפילה- חוזרת האחריות לבעל הכד. דברים אלו אינם מפורשים בגמרא לגבי קרנא דעצרא אך הרמב"ם משליך מקרים אלו גם לקרנא דעצרא. אומנם קרן זווית הרמב"ם לא הזכיר כיוון שקרנא דצרא היא עצמה קרן זווית ובכל זאת ההולך שם צריך להיזהר מפני שרגילים להניח שם את הכד. הב"ח מדייק בדברי הרא"ש שהוא חולק וסובר שבקרנא דעצרא תמיד יהיה חייב אפילו שמילא את כל הדרך בחביות או גם באפילה. השו"ע פסק כרמב"ם:"הניח הכד במקום שיש לו רשות להניחו, כמו במקום פנוי שלפני בית הבד, ובא אחר ונתקל בו ושברו, חייב...ואם היתה אפילה, או שמילא כל הדרך כדים, פטור על שבירתם... " לשאלתנו - הדין יהיה תלוי בצורה בה נשברה הלבנה. אם נתקלת בלבנה בדרך הליכתך וממילא היא נשברה הרי אמרנו שההלכה שאין דרך בני"א להתבונן בדרכים וממילא פטור מלשלם. כל זה באופן שלא היה לבעל החנות רשות להניח שם את הלבנים אך אם יש לו רשות הרי זה דין של קרנא דעצרא ואם הלבנים לא חסמו את הדרך הרי חייב לשלם. (הסברא אומרת שסתם חנות שרוצה למכור את מרכולתה הרי מנהג העולם שמוציאים החוצה כל מיני דברים כדי לקדם מכירות, אך בחנות לחומרי בנין שמוציאה לבנים הרי זה רק לצורך אחסון מחמת חוסר מקום ואז אין כאן רשות. אמנם צריך להכיר את המציאות והסברא היא כללית). אך אם הנזק לא נגרם מהתקלות אלא שנגעו בכוונה בלבנה ע"י משחק, או אחרת הרי זה שימוש שלא ברשות בחפץ, וכיוון שאדם מועד לעולם הדין הוא שחייב. הרב חגי לרר