האם אפשר לקבל מקורות המבססים את הטענה שהתחייבות לנהוג במו"מ כדין המדינה יכולים להיות בסיס לפיצוי בגין עגמת נפש בבתי דין? תודה רבה

הדברים הללו הם להלכה ולא למעשה, מכיוון שצריך לדון בכל מעשה לגופו של עניין, אך כהעלת כיווני חשיבה בחוכמת התורה אכתוב כמה דברים. א. המשנה בפרק השוכר את הפועלים במסכת בבא מציעא תבעה את המושג הבסיסי לכל התובנה הזאת והוא "הכל כמנהג המדינה" פרוש:אם יש מנהג איך מאכילים או מה הם שעות העבודה המקובלות של הפועלים הרי אנו נבחן את הדברים על פי הנהוג במקום שבו מתרחשים הדברים ועל פיהם נקבע את הפרמטרים המחייבים על פי דין התורה ב.כלל נוסף יסודי הוא "בדבר שבממון תנאו קיים" אף הוא מופיע פעמים רבות בש"ס (לדוג' בבא מציעא צד. ) פרושו: אם שני אנשים רוצים להתנהג ולהתקשר בקשר ממוני (הלוואה, מקח וממכר וכו') על פי הסכמות שבינהם, הם רשאים אפילו אם הסכמות הללו אינם כפי דין התורה (בין להחמיר ובין להקל ) ובלבד שיותנה דבר זה מראש ובהסכמה. ג.השאלה הנשאלת האם "מנהג המדינה" יכול להוות כהתניה מפורשת בין הצדדים ולהגיע לרמה של "בדבר שבממון תנאו קיים" ? הרא"ש בתשובה (כלל ע"ז סימן א' וב' . הובא בטור חו"מ סימן ס"ז) דן בשאלה מעין זאת, על מקום שבו לא נהגו בדין שמיטת כספים (שבזמן הזה היא איסור מדרבנן) וגבו שטרות חוב למרות שעברה שנת השמיטה ולא נהגו בזה כדין שמיטת כספים. בתחילה הוא הביע את תמיהתו לדבר , אך למעשה הוא לא פעל נגד המנהג הזה מכיוון שאולי נחשב הדבר בעיני אנשי המקום כאילו התנה המלווה "על מנת שלא תשמטני בשביעית" ולמרות שלא התנו במפורש בינהם,מכיוון שכך נהגו אולי זה נחשב להתניה שמועילה מבחינה דינית. הנה מקור לדבר שמנהג המדינה יכול להוות עילה לפסיקת הלכה והתנהגות ממונית שלא על פי דין תורה הרגיל.