- משפחה, ציבור וחברה
- הלוואה
499
שאלה
שכן הלוה לחברו 500 ש"ח והחבר משתמט מהלחזיר למרות שיש לו. האם השכן יכול לקחת לו את הסכום הזה מבלי שירגיש, כמו עביד איניש דינא לנפשיה?
האם יש הבדל אם יש שני עדים שראו את ההלוואה או שרק הלווה מודה?
תשובה
שלום וברכה,
במקום שיש ללווה לשלם ואינו רוצה לשלם, והמלווה תופס ממון לשם גבייה, הרוצה לסמוך על המתירים יכול לגבות ממונו, אף במקום שאין לו יכולת להוכיח הדבר בבי"ד, אם תופס באופן שבהמשך יהיה נאמן במגו,
אמנם ירא שמים יחמיר על עצמו ולא יתפוס.
פירוט הדברים:
השו"ע בסימן צז, סעיף טו, הזכיר את שיטת ר"ת שבאופן שיש ללווה לשלם, והתפיסה הינה למטרת גבייה ולא למשכון, מותר לתפוס, (בבדק הבית שם באר שהסברא נכונה בעיניו, ועוד שיש להתבסס גם על שיטת הרי"ףוהרמ"ההסוברים שבאופן שיש ללווה לשלם ואינו מוכן מותר לשליח בי"ד אף לתפוס משכון מתוך ביתו) קצוה"ח שם ובסימן ד' כתב שירא שמים יימנע מהיתר זה.
צריך לדון האם היתר זה נועד רק לשליח בי"ד או אף למלווה עצמו?
הנמוק"י בב"מ לומד בדברי ר"ת שבאופן שהתפיסה היא לגבייה ולא למשכון, אין איסור ואף המלווה יכול לתפוס מהלווה, (הוא שואל מה ההבדל בין עאדל"נ לבין איסור גביה מהלווה, ומתרץ לחלק בין חפץ מבורר לממון, או בין אם הוא למשכון או לגבייה)
הרא"ש טור ושו"ע, הזכירוהו רק על שליח בי"ד ולא על המלווה עצמו,
יש סימוכין לכך שדברי ר"ת נאמרו אף ביחס למלווה עצמו:
1.לא נוח לומר שהראשונים נחלקו בדברי ר"ת, ולכן עדיף לדחוק שהנוקטים שליח בי"ד נקטוהו מסיבות שונות.
2.כך נראה מדברי מספר אחרונים:
הפרישה: ששאל למה אמרו הדבר רק על שליח בי"ד ולא על המלווה עצמו? וז"ל:
"ומשום הכי לא נקט אלא שליח בית דין נכנס לביתו וכו' ולא קאמרנמידאפילו על ידי עצמו ועל ידי גוים מותר ואפילו להכותו מותר וכמו שכתב בסמוך סעיף ל'ח משום שלא בא לתרץ אלא הקושיאדהיאך הוא נפרע מחובו אם אינו יכול ליכנס לתוך ביתו ועל זה כתב דנפרע ממנו בבית דין ועל ידי שלוחם בדרך פרעון וממילא נלמד מיניה דאם אינם יכולים לגבות ממנו על ידי שלוחם יתנו לו רשות להוציא נמידו במהדאפשר ועל דרך זה כתב הרא'שבהדיא בשם רבינו תם"
יש להסתפק בדבריו האם כוונתו שאכן ההיתר של ר"ת הוא רק לשליח בי"ד, ובאופן שאין ברירה, ימנו הבי"ד את המלווה לשלוחם וכך יוכל לגבות חובו,
או שכוונתו שאכן ההיתר של ר"ת נוגע גם למלווה עצמו, אלא שכיוון שר"ת בא ליישב השאלה היאך יוכלו לגבות חוב ממלווה סרבן דן רק על שליח בי"ד ולא כל המלווה עצמו אך לעולם הדין כן אף על המלווה עצמו. וכוונתו שיתנו לו רשות אינו שימנו אותו לשלוחם אלא שמותר לו.
נראה שכוונת הפרישה כאפשרות השנייה שמותר אף למלווה עצמו לגבות החוב מהלווה, שאם לא כן, היה לו לבאר חילוק למה אסור ללווה, ולא באר לנו.
כמו כן הקצוה"ח (סימ' צזס'ק ב) שעה"מ, (ואף שהקצוה"חבסימן ד, ועוד חלקו על דבריו, לא בהכרח שחלקו על נקודה זו) והישועות ישראל (סימן ד, סוף אות ג) למדו בדברי ר"ת שההיתר הוא אף למלווה עצמו.
3.פשטות סברת ר"ת לחלק בין תפיסה למשכון או לגוביינא, היא סברא לחלק שכל פרשיית התורה אודות איסור לבוא אל ביתו לא עסקה כלל בגביית החוב אלא רק במשכון,
וליישב למה הרא"שוטוש"ע נקטו דווקא שליח בי"ד, י"ל אחת משנים, או כדברי הפרישה שהרא"ש בא ליישב איך אפשר לגבות מלווה שאינו מוכן לשלם, ולזה הזכיר את סדר הגבייה הרגיל, שהוא ע"י בי"ד, או שהם נקטו שליח בי"ד כי הוא שיכול לכוף הלווה עד שיתן הממון מדין כפייה על המצוות, ואלו הלווה אינו יכול אלא לכופו אלא כפי דיני עאד"ל, (כדברי קצוה"ח בסימן א.)
נצרף לכך את שיטת האמרי בינה סוף סימן י, ואבן האזל, שהתירו למלווה לתפוס ממון, אף מבית הלווה בכל עניין. (הא"ב הגדיל להתיר אף לתפוס חפץ כשמוחל על כל תביעה ששייכת לתביעה זו, עיי"ש, ויש להעיר על דבריו שהיה לרא"ש שנתקשה היאך כופים לווה לשלם להזכיר אפשרות זו)
סיכום: נראה שכיוון שהנמוק"י למד בר"ת שאף למלווה עצמו מותר לגבות חובו באופן של גבייה, והפרישה, שעה"מ קצה"ח וישועו"י למדו כן אף בדברי הפוסקים שהזכירוהו, יש לסמוך על דבריהם בצירוף של האחרונים שהתירו תפיסת ממון בכל מקרה. ההיתר הוא לתפוס ממון, לא נראה להתיר לתפוס חפץ, כיוון שבכה"ג נאבד את הצירוף של האחרונים המתירים לתפוס ממון הלווה. (ועוד שניכנס למחל' בין האחרונים האם אפשרי ללא שומת בי"ד)
אמנם ראוי לירא שמים להחמיר על עצמו, כיוון שקצוה"ח כתב להחמיר בדבר, ועוד שבבדק הבית באר שסומך על ר"ת בצירוף שיטתם של הרמ"הוהרי"ף שמתירים לתפוס במקום שיש ללוה ואינו רוצה לשלם, ובדבריהם משמע ומסתבר שהתירו רק לשליח בי"ד ולא למלווה עצמו.
כל טוב
הרב מרדכי גרוס.