אנחנו אשכנזים. בתי נשואה לתימני. האם מותר לה לשים אצלנו על הפלטה בשבת בבוקר אוכל עם רוטב? האם זה משנה אם היא הכינה או הביאה את האוכל? תודה

לשואלים, שלום! מסתבר שבביתכם אין לעשות כך עבורכם, גם כאשר היא הביאה איתה את המרק, אבל היא רשאית לחמם אצלכם עבור עצמה ומשפחתה בלבד. לעומת זאת כאשר אתם מתארחים אצלה מותר שבעלי הבית יעשו כך גם עבורכם. בדיעבד, בכל מקרה מותר לכם לאכול מזה. הרחבה: 1. שאלה זו של מנהגי עדות שונים בדברים השנויים במחלוקת הפוסקים והשימוש בבן עדה אחרת כמעין "גוי של שבת", להבדיל, היא חדשה למדי. בעבר היו חילוקי מנהגים בין ארצות שונות, ומי שבא למקום מסוים קיבל על עצמו את מנהגי המקום, לפחות לחומרא ובפרהסיא כל עוד הוא שם, כדברי המשנה בפסחים (פ"ד מ"א): "ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין, או ממקום שאין עושין למקום שעושין, נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם, ואל ישנה אדם מפני המחלוקת". באופן כזה, בדרך כלל אנשים שמנהגיהם שונים בהלכה לא גרו ביחד. אולם מאז קיבוץ הגלויות בארצנו מנהג המקום הפך למנהג העדה והמשפחה, בני עדות שונות גרים זה ליד זה ואף מתחתנים זה עם זה ב"ה, וכאן התעוררה השאלה האם מותר לבן עדה הנוהגת חומרא בעניין מסוים לבקש מהמקילים לעשות משהו עבורו, או לפחות ליהנות בדיעבד מתוצאות מעשיהם. 2. שאלה זו נדונה בכמה ספרים לגבי מקרה דומה: אוכל עם רוטב שאיננו רותח אבל נשארה בו חמימות מסוימת מחימומו הקודם, שלדעת הרמ"א (סי' שיח סט"ו) מותר להחזיר אותו על הפלטה (כשיש היכר שזהו חימום ולא בישול), ואילו לדעת השולחן ערוך הדבר אסור. האם מותר לספרדי לבקש מאשכנזי לעשות זאת עבורו? בעניין זה ראיתי שלוש דעות: א. האחת מתירה לבקש מהשני (הרב משאש זצ"ל, שו"ת שמש ומגן ח"ג או"ח סי' יד). זאת, על פי תקדים מסוים בהלכה לדבר שאסור לאחד ומותר לשני: כאשר אחד קיבל את השבת על עצמו לפני כניסתה, והשני עדיין לא קיבל, ומותר לראשון לבקש מהשני לעשות מלאכה עבורו (שו"ע או"ח סי' רסג סי"ז). אך ההבדל בין הדברים ניכר, שכן במקרה זה של קבלת שבת הכל מודים שהדבר מותר לזה ואסור לזה, בעוד כאן ההנהגות השונות של שני הצדדים נעוצות במחלוקת ראשונים כיצד כולם צריכים לעשות. ב. הדעה השניה אוסרת לגמרי לבקש מהשני, ואף אוסרת על הצד המיקל להכין מיוזמתו את הדבר לצד המחמיר (ציץ אליעזר חי"ח סי' לב). זאת, בדומה לדין שמי שנוהג איסור בכשרות מאכל כלשהו שדינו שנוי במחלוקת אינו רשאי לאכול מן האיסור אצל המיקל, ואפילו אוכל שנבלע בו מטעמו של האיסור (אלא אם כן מדובר בחומרא בלבד, ובזה ניתן ולפעמים ראוי להקל כשמתארחים). כאן יש להעיר על ההשוואה לאידך גיסא: בהלכות כשרות המאכל אסור מצד עצמו, ואילו מאכל שהוכן בשבת באיסור נאסר רק בתור קנס וכתוצאה מכך שנעשתה בו פעולה אסורה. לפיכך, מכיוון שלצד המיקל הדבר היה מותר, אין מקום לקנוס אותו ולראות אותו כמכשיל את הצד האוסר (וכפי שהציץ אליעזר עצמו כותב בהמשך, שבדיעבד הדבר מותר באכילה). ג. שיטה ממוצעת כתב בילקוט יוסף (שבת ח"ג עמ' רטז-ריט), שלכתחילה אין לבקש זאת, אבל אם האשכנזי עושה זאת עבור הספרדים אין הם צריכים למחות בו. משמעות הדבר, שכאשר ראובן אוסר על פי פוסק אחד ושמעון מתיר על פי פוסק אחר החולק עליו, ראובן מכבד את קיומה של הדעה המקילה ולכן אינו מוחה בשמעון, אבל מבחינתו של ראובן זהו איסור, ולכן אסור לו לבקש מיהודי לעשות זאת. במילים אחרות: ההלכה איננה שלראובן הדבר אסור ולשמעון הדבר מותר, אלא שראובן נוהג כדעה האוסרת לשניהם ושמעון נוהג כדעה המתירה לשניהם. לעניות דעתי זוהי הדעה המסתברת יותר. 3. אמנם מצאנו הרבה פוסקים שקבעו שאין איסור לפני עוור בסיוע למי שנוהג על פי דעה מקילה לנהוג על פי דעתו (שו"ת המבי"ט ח"א סי' כא, כתב סופר יו"ד סי' עז, מנחת שלמה ח"א סי' מד). לפי זה, לכאורה אין איסור "לפני עוור" בכך שהמחמיר מבקש מן המיקל לעשות עבורו. ברם, פוסקים אלו עוסקים במקרה שבו האינטרס לעשות את המעשה המסופק הוא של המיקל, ועל כך נאמר שהאוסר רשאי לסייע לו (כגון למכור פירות שביעית למי שעל סמך דעה מקילה לא ינהג בהם בקדושת שביעית, בשו"ת המבי"ט שם). לעומת זאת כאשר האינטרס לעשות את המעשה המסופק הוא של המחמיר, אסור לו לבקש מהמיקל לעשות זאת עבורו. כך נאמר בטור (או"ח סי' תרכד), על המחמירים לצום יומיים ביום הכיפורים, שאסור להם לבקש שיבשלו עבורם ביום שבו הם מחמירים. ובשו"ת דבר יהושע (ח"ב סי' מ) חילק בפירוש כאמור, שאסור למחמיר ליזום ולבקש מהמיקל שיעשה עבורו, אבל מותר לו לסייע למיקל כאשר המיקל מעוניין בכך לטובתו. הטעם לכך הוא פשוט: כשפלוני רוצה לעשות מעשה, ולדעתי זהו איסור אבל לדעתו ולדעת הפוסקים שלאורם הוא הולך זהו היתר, הימנעות מלסייע לו בדבר שדרכם של בני אדם לסייע זה לזה היא חוסר כבוד לדעה שהוא נוהג על פיה, ולכן מותר לסייעו. לעומת זאת כשאני רוצה שפלוני יעשה עבורי דבר האסור על פי דרכי, זהו זלזול הן בשבת (כלומר, בדעה שאני נוהג על פיה) והן בפלוני. 4. לאור כל האמור, לכאורה אין למנוע מבתכם, שאחרי נישואיה נוהגת כבעלה, להניח את המרק על הפלטה, אבל גם אין לבקש זאת ממנה. ופה המצב מורכב יותר, לכאן ולכאן: בתכנון הסעודה אתם לוקחים בחשבון שהיא תעשה זאת, והדבר שקול כמו לבקש ממנה. מאידך, היא עושה זאת לא רק עבורכם אלא גם עבור עצמה, ואתם נהנים ממעשיה כאשר היא עושה בהיתר מבחינתה. למעשה נראה שבביתכם אין לתכנן את הסעודה באופן זה. אם היא רוצה לחמם דבר מה עבור עצמה בלבד בפלטה שלכם - יש לאפשר לה, אבל אל לכם "לבנות על זה" לסעודתכם, שכן יש בכך מצידכם זלזול באיסור זה שאתם נוהגים ומחויבים בו, ועוקפים אותו בעזרת יהודי. מעין זה מצאנו, להבדיל, בגוי העושה מלאכה בבית ישראל: כאשר הוא עושה זאת עבור עצמו בלבד - הדבר מותר (מ"ב סי' רעו סק"ח). וכאשר הוא עושה זאת עבור ישראל, אפילו בקבלנות וישראל לא דרש ממנו לעבוד בשבת דווקא, הרי זה אסור מפני שהדבר נראה כאילו עשה זאת בשליחותו של ישראל (סי' רמד ס"א). ואף כאן, דבר הנעשה בביתכם עבורכם נחשב כדבר הנעשה בשליחותכם, והדבר אסור לכם. 5. בדיעבד אם עשתה זאת עבורכם מותר גם לכם לאכול (על כך בילקוט יוסף שבת ח"ג עמ' עז, שלעניין איסור ההנאה בדיעבד ממעשה שבת יש לסמוך על השיטה המתירה; ואף שיש חולקים עליו ואוסרים גם בדיעבד, במקרה זה שהבת עושה על פי מנהגה אין ספק שמותר). וכשאתם מתארחים בביתה, אין ספק שהיא רשאית לעשות כמנהגה גם עבורכם ואתם רשאים לאכול. מכיוון שהיא בעלת הבית, וכשהיא מארחת תכנון הסעודה הוא באחריותה, העשייה עבורכם איננה עשייה בשליחותכם. היתר זה חיוני כדי להרבות אחדות בישראל ולאפשר את מיזוג הגלויות. (תשובה זו נכתבה בהתייעצות עם כמה תלמידי חכמים)