האם מי שהולך בשבת לכותל, במוצ"ש רוצה לחזור באוטובוס ולכן הוא רוצה בשבת לשים ע"י פיו רב-קו או כרטיסיה בנעלו. האם זה מותר? מדין מוקצה אין בעיה, וגם מדין מכין משבת לחול אין בעיה, על פי שות מהרשג,א,סא.

לשואל, שלום! נראה לע"ד שהדבר אסור, הן משום מוקצה והן משום הכנה משבת לחול. הרחבה: 1. טלטול מוקצה כלאחר יד, כאשר המטרה היא שימוש במוקצה, שנוי במחלוקת ראשונים (עיין בית יוסף סי' שיא), והדעה המקובלת באחרונים להקל בזה (עיין שו"ע סי' שיא ס"ח, רמ"א סי' שח ס"ג וביאור הלכה סי' רסו סי"ג ד"ה פן יקדמנו; אך עיין במחצית השקל סי' שיא ס"ק כה). ברם, נראה שלדעת רוב הראשונים הדבר אסור בדרך כלל, והותר רק לצרכים מיוחדים או באופנים מיוחדים. בגמרא יש שלושה מקורות להיתר טלטול בגופו: א. בשבת קכז ע"א: "אין מתחילין באוצר תחילה, אבל... עושה בו שביל ברגליו בכניסתו וביציאתו", כלומר, כאשר רוצים לפנות מקום במחסן שתכולתו מוקצה מותר לפנות ברגלו. אולם רש"י מפרש: "ברגלו - מפנה ברגלו לכאן ולכאן דרך הליכתו, דלא הוי טלטול". נראה שההיתר אינו לכל טלטול ברגל אלא דווקא "דרך הליכתו", שאין זה ניכר שמטרתו היא הזזת המוקצה, וכך פשט לשון הגמרא: "בכניסתו וביציאתו" (והרמב"ם בהל' שבת פכ"ו הט"ו פירש שהדיון אינו על מוקצה כלל, עיין ב'זיו משנה' שם). ב. במשנה בשבת קמא ע"א: "הקש שעל גבי המטה - לא ינענענו בידו, אלא מנענעו בגופו". זהו המקור העיקרי שעליו נחלקו הראשונים, האם היתר הטלטול בגופו פירושו שמותר לטלטל מוקצה בגופו (שיטת הרא"ש), או שהטעם אחר, שהוא עושה זאת לא לצורך השימוש בקש אלא לשימוש במיטה, והרי זה כ"טלטול מן הצד לצורך דבר המותר" (שיטת הר"ן וסיעתו). ג. שבת קנד ע"ב: "תניא, רבי שמעון בן יוחי אומר: היתה בהמתו טעונה שליף של תבואה - מניח ראשו תחתיה, ומסלקו לצד אחר, והוא נופל מאליו". גם שם נחלקו הראשונים האם זהו היתר פשוט משום טלטול בגופו (חידושי הרמב"ן, וראה להלן סעיף 2), או משום צער בעלי חיים והפסד בהמתו (ריטב"א, רמב"ן קנא ע"א, ועוד). 2. הגרש"ז אוירבך זצ"ל (בהערה ארוכה בסוף השמירת שבת כהלכתה, ובשו"ת מנחת שלמה ח"א סי' יד אות ב) ביסס את הדעה המקילה מכמה ראשונים, וכתב שהרמב"ן (בדף קנד הנ"ל) חזר בו מדבריו במקומות אחרים (במלחמות ה' ובחידושיו לדף קנ"א הנ"ל), ומסקנתו להתיר. על כך יש להעיר, שכנראה המקור המיקל בחידושי הרמב"ן בדף קנד אינו מהרמב"ן עצמו (עיין במהדו' זכרון יעקב ומהדו' מכון מערבא, שמהשוואת כתבי היד ולשונות הרמב"ן נראה שכמה קטעים בסוף המסכת אינם מהרמב"ן עצמו אלא מתלמידו; כמובן גם סתירה זו שאנו דנים בה מחזקת את הטענה). אם כן יוצא שדעת הרמב"ן עצמו לאסור. גם ברמב"ם משמע שאסר זאת, שכן בביאורו ליסודות הלכות מוקצה (הל' שבת סוף פרק כד ותחילת פרק כה) אסר טלטול באופן כללי ולא הזכיר את ידיו דווקא. גם מטעמי האיסור שכתב שם לא משתמע חילוק זה: הגרש"ז אוירבך (במנחת שלמה הנ"ל) מסביר את הטעם להיתר כללי של טלטול בגופו, שאיסור טלטול מוקצה הוא גזירת חכמים משום הוצאה מרשות לרשות האסורה מן התורה, ולפיכך לא גזרו על טלטול כלאחר יד, משום שגם בהוצאה לרשות הרבים באופן זה האיסור רק מדרבנן. ביאור זה מתאים לדעת הראב"ד (הל' שבת פכ"ד הי"ג) שאיסור מוקצה הוא משום הוצאה, ולא לטעמי הרמב"ם שם. לכן את המקרים הפרטיים שהזכיר הרמב"ם להקל, כגון נענוע הקש בגופו, יש לבאר כהיתר מקומי מטעם מיוחד. 3. נראה, אפוא, שדעת רוב הראשונים (רמב"ם, רמב"ן, רשב"א, ריטב"א ור"ן) לאסור זאת, והרא"ש המתיר הוא כמעט דעת יחיד. גם בדעת הרא"ש יש אומרים שאסר טלטול בגופו למטרת שימוש בדבר האסור, אלא אם כן הדבר אינו ניכר שהמטרה היא טלטול המוקצה, כגון בשכיבה על קש שעל המיטה (עיין חזון איש סי' מט ס"ק יב-יד, ומה שהשיב עליו הגרש"ז במנחת שלמה הנ"ל). לכן מסתבר שאין לסמוך על היתר זה אלא מדוחק ולצורך גדול שמתרחש באופן אקראי, ואין לתכנן טלטול כזה, בוודאי לא טלטול ממושך במשך כל ההליכה (ועיין 'שבות יצחק - מוקצה', עמ' קסט, שכתב כך בשם הרב פיינשטיין והרב אלישיב זצ"ל, שאין להשתמש בהיתר זה של טלטול בגופו אלא לצורך נחוץ). 4. יתכן גם לומר סברה שונה מעט משל הגרש"ז אוירבך זצ"ל, שהדעה המתירה לא התירה בכל טלטול הנחשב "כלאחר יד", וראיה לדבר מהאיסור לטלטל מוקצה בגרירה על הארץ בעזרת היד (עיין נשמת אדם כלל סז ס"ו ומשנ"ב סי' שיא סקל"ח), אע"פ שגרירת חפצים קטנים על הארץ איננה דרך הוצאה ואין חייבים עליה (כתובות לא ע"ב). לפיכך מסתבר שההיתר הוא דווקא באופן משונה כזה שלא ניתן לטלטל כך לאורך זמן וקשה להוציא כך חפץ מרשות לרשות. לפי זה נמצא שטלטול בתוך הנעליים, שמאפשר להוציא מרשות לרשות, לא הותר. 5. עוד יש להעיר, שיש אומרים שהיתר טלטול בגופו לא נאמר במוקצה מחמת חסרון כיס (פמ"ג במשבצות זהב, הקדמה לסי' שח). הרב בקשי דורון שליט"א (קובץ 'זכור לאברהם' תש"ן, עמ' קנח והלאה) דקדק כדעה זו מהבית יוסף או"ח סי' שח בהקדמתו להלכות מוקצה: "שמוקצה מחמת חסרון כיס אין לו צד היתר לטלטלו... ודבר שאסור לטלטלו מחמת גופו יש בו דרכי היתר שלוש עשרה", והאחרון שבהם: "לטלטל האיסור בגופו שלא בנענוע ידיו". 6. גם לעניין ההכנה מקודש לחול אני מתקשה לקבל את דבריך. בשו"ת מהרש"ג שהזכרת הוכיח מכמה מקורות שמותר לעשות בשבת פעולה שלא נועדה לחסוך זמן במוצאי שבת אלא להציל רכוש, הגם שלא יהיה לו שימוש בשבת. אך אין כוונתו שכל פעולה מותרת בשבת לצורך יום חול אם אין בה עניין של חסכון זמן. 7. בעיון בספרי הפוסקים בימינו מצאתי דיון במקרה קל יותר, כרטיסיה שהונחה בנעל עוד מערב שבת, ובו נחלקו הפוסקים: בציץ אליעזר (חי"ד סי' לז אות ב, ס"ק ד-ה, וחי"ט סי' יד) אסר זאת, ומשני טעמים: משום מוקצה (ראה חי"ט שם), כי הטלטול בהליכתו הוא "טלטול מן הצד" שהותר רק לצורך דבר המותר. ומשום הכנה משבת לחול, אע"פ שבשאלה שדן בה נעשית בשבת רק ההליכה והכרטיסיה מיטלטלת אגב כך. זאת, למרות שהזכיר (בחי"ד שם) את תשובת מהרש"ג הנ"ל, ונראה שהיה פשוט לו שהדברים אינם דומים, כאמור. לעומת זאת בילקוט יוסף (סי' שח ס"ג הערה לח) כתב שהמיקל להכניס את הכרטיסיה מערב שבת לנעלו יש לו על מה שיסמוך, כי זהו טלטול בגופו ואין בזה חשש הכנה משבת לחול. אך בשאלה שלך, הכנסה בשבת, נראה שגם הוא יודה לאסור. עוד מצאתי במנחת שלמה (ח"ב סי' לה אות יב,ט) שדן על לקיחת מפתח כשיוצא מביתו כדי שיוכל לחזור, וכתב שאין בזה משום הכנה משבת לחול כי לקיחת המפתח היא צורך היציאה ולכן מותר. דומני שכוונתו שמכיוון שזוהי דרכו של אדם היוצא מהבית לנעול את ביתו ולקחת את המפתח כדי שיוכל לשוב ולהיכנס, נמצא שהכנת האפשרות לחזרה היא צורך היציאה וצורך השבת. לעומת זאת הכנת אפשרות מיוחדת לחזרה, שאיננה דרכו של כל אדם היוצא מהבית, איננה נחשבת כצורך היציאה (וראה דבריו שם אות ח על לקיחת מעיל כדי שלא יצטנן במוצאי שבת, שהתיר זאת מטעם אחר).